בעל שלי נודד לאיטליה עם אישה אחרת. מה שמרים הצליחה לבנות לבד עבור שני ילדיה, יכניס אותך למצב של איאמת.
למרות שמרים מעולם לא הייתה נערה שמאוהבת בעיר, הלב שלה קשור לאדמה הרטובה אחרי הגשם, לריח של דשא קצוץ טרי ולשקט של ערש שבו רק הזבובים שרו וכלב מרחף מרחוק.
כאשר נישאה ליוסף, חשבתי שהחיים יהיו פשוטים ושטוחים: בית בכפר, שנישלושה ילדים, עבודה שוטפת, ולילות שלווים שבהם הוא יחזור עייף מהשדה, ייסעד ויישב עם הילדים בחיקו, יחלק סיפורים וצחוק.
החלו לבוא הילדים: קודם הבן, אלון, אחר כך הבת, עדינה. גדלו ברכיים שמנות, בכפות ידיים מלאות אדמה וחיוכים גדולים. שמרים צפתה עליהם ישנים והרגישה איך הנשמה מתמלאת. בשבילם הייתה מוכנה לכל דבר.
אחר כך הגיעו החשבונות. המחירים. החורף הקשוח יותר. יוסף הפך למעונן סביב השולחן.
אלך לאיטליה, מתוקה, כדי להביא כסף, אמר, מוותר על מבט בעיניים.
הרגשתי כאב בקיבה, אך שמרתי על השקט. פחדתי לא מהמרחק, אלא מהשינוי. עזרתי לו לארוז, שם במזוודה קבץ סמל קטן ותמונה של שלושתם על המרפסת.
אל תשכח אותנו, אמרתי, בעודו מניע את המעיל.
יוסף יצא. בתחילה התקשר לעיתים קרובות, אמר שהעבודה קשה, שהוא עובד הרבה, שהכל יהיה בסדר. אחרי זה השיחות נדלו. אין לי זמן, עייף אני, אין לי סיגנל. שמרים הרגישה, בכל הפסקה ארוכה יותר, משהו מתפוצץ בפנים.
עד שליום אחד ולא שמעתי שום קול. בכפר החלו לשוטט שמועות: הוא נמצא עם אחרת, גר עם אישה באיטליה, יש לו משפחה אחרת. שמרים קיבלה את האמת בהודעה קצרה, קרה כמו נייר מותק:
מצטער, שמרים. לא אשוב. דאגי לילדים. אשלח כסף כשאוכל.
הכסף אף פעם לא הגיע.
בלילה ההוא שמרים בכתה יותר משלא בכתה בחייה כולו. לא מביישת הכפר, לא געגוע אליו, אלא הפחד האיום: מה יקרה לילדיי?
היא הסתכלה עליהם ישנים, אחד במיטה, השני באחרת, וניגבה את הדמעות עם קצה כף היד. אז הבינה: אף אחד לא יבוא להציל אותה. אין נסיך על סוס לבן, אין נס. זה רק אני, אישה פשוטה מהכפר, ושני ילדים שצריכים אותי כמו אוויר.
לילה לפני הזריחה קמה, הרתיחה מים, הכינה כריכים צנועים לילדים, חיבקה על מצחם את צלב והשליחה לבית הספר.
תלמדו, אמרה להם. תגיעו רחוק, יותר ממה שהייתי מרוחקת.
יום של עבודה בשדה ובבית, קיבלה כל משימה שהגיעה, קיבצה חציר, קראה עצים, כבסה, נקה, טיפלה בזקני הכפר בתשלום של כמה שקלים. בערב, כשכולם נחים, היא אפתה לחם, הכינה ריבה, רקמה ותיקנה ביגוד.
כפותיה נבקעו, גביה כואב, אף פעם לא התלוננה. הפינוק היחיד שלה היה להביט לפני השינה במחברות הילדים, לראות ציונים, לקרוא חיבורים קצרים. האור על פניה היה מתחדש בכל פעם שראתה ב עם קו אדום סביבו.
לפעמים אלון תפס אותה ליד החלון, מבטו רודף.
אימא, זה קשה? שאל.
לא, אימא, לא קשה. קשה רק בלי אתם, ענתה, והייתה בטוחה במילים.
במשך שנים הבית הפשוט בכפר השתנה. חלק אחר חלק, שמרים הוסיפה חלון חדש, תקנה גג, בנתה קומה נוספת כדי שלילדים יהיו חדרים משלהם. כל לבנה הייתה יום עבודה, קורבן, דמעה שהוסתרה כדי שהילדים לא יראו.
אלון נרשם לאוניברסיטה בעיר. שמרים מכרה חלק מקיבולתה כדי לממן משכנתא, שכירות וספרים. כשהוא עלה ברכבת בפעם הראשונה, עם מזוודה משומשת, הביט בה בעיניים רטובות.
אימא, אם לא אצליח?
תצליח, אמרה. גדלת שלא להפסיד.
שנה אחרי כן, עדינה גם היא הלכה לאוניברסיטה. שמרים נותרה לבדה בבית שהפך גדול מדי ללא קולותיהם. בערבות החורף הכינה תה, ישבה על הכיסא ליד האח ושקעה בתמונות על הקיר. הילדים גדלו, נראו יפים, נראו רחוקים.
לפעמים הגעת געגועים חזקים כל כך שהיא יצאה לחצר, מביטה לשמיים.
אלוהים, רק שיהיו בטוחים, לחשה.
הזמן חלף, כפי שהוא חוצה את כולנו. שמרים הלבנה קיבלה קמטים עמוקים, ידיה המיועדות לעבודה הפכו עדות לשנים של ויתור. אבל העיניים העיניים נשארו חמות, רכות, מלאות אהבה.
ביום סתיו, כשהעלים הפכו צהובים, חזרו הילדים הביתה. הם כבר לא היו ילדים, הם היו אנשים גדולים. אלון, לבוש בחולצה נאה, מבט יציב וכתפיים ישרות. עדינה, צעירה עם חיוך חם, לבושה בטעם ונשאה תיק אלגנטי על הכתף.
אימא! קראו כמעט בוזמנית כשנכנסו לחצר.
שמירה יצאה מביתה, נגבה ידיים מהסינר הישן. ברגע אחד החצר התמלאה חיבוקים, צחוקים ודמעות.
כמה יפה הבית, אמרה עדינה, מביטה סביב. עשית ניסים, אימא.
אתם עשיתם, השיבה שמרים. בשבילכם עשיתי הכול.
ישבו זמן רב על הספסל מול הבית. אכלו מעוגת גבינה עם שמיר, שתו קוקטייל, ושוחחו. אלון סיפר שעובד בחברה גדולה ומכובד. עדינה שיתפה שהעתיקה לעיר יפה, יש לה חברים, והיא מרגישה שמצאה את דרכה.
אימא, אמר אלון ברגע, בלי אותך לא היינו מגיעים לשום מקום, נכון?
מה את אומרת? עשיתי מה שכל אם עושה.
לא, אימא, לא כל אם, הצטרפה עדינה. את גדלת שניים לבד, עבדת עד חוץ מגע, לא בכתת, ולא התלוננת. כשאחרים ויתרו, את לא ויתרת עלינו.
שמירה הרגישה קשר בכזה באפה.
אני לא ידעתי לעשות אחרת, לחשה. לא היה לי הרבה לתת, אבל מה שהיה נתתי לכם.
אז קם אלון, חיבק אותה בחוזקה, קרב אותה לכל לבו. עדינה הצטרפה, חיבקה את לחייה של אימא. הם נישארו כך, כולם, מול הבית עם הקומה שמרים בנתה לבנה אחרי לבנה.
השכנה מהסוף ראתה והחייכה. החיבוק דיבר על עצמו: תודה, אימא. בלי אותך לא היינו כאן.
באותו רגע שמירה הבינה שלעולם לא הייתה לבד. כל יום קשה, כל שריר בכף היד, כל דמעה חבויה היה למטרה. ילדיה היו הוכחה חיה שאהבה, כמה שהיא פשוטה, יכולה לבנות עולמות שלמים.
ולפעם הראשונה אחרי זמן רב, היא נותרה לנשום בקלילות. היא הביטה בבית, בחצר, בילדיה והרגישה בליבה שלווה עמוקה: היא הצליחה.
לא לחיות חיים מושלמים. אלא להפוך את ליבה למקלט. ולשני ילדיה, זה היה כל מה שחשוב איפעם.
