לפני כמעט שנתיים, שמעתי מבעלי משפט שלעולם לא אצליח לשכוח. הוא אמר: את חיה כל-כך צפוי, עד שנמאס לי ממך. בזמן שליאב חשב שחיינו משעממים, אני דווקא הייתי מאושרת בהם. הייתי קמה מוקדם בבוקר, מכינה ארוחת בוקר, עושה תרגילים ומתארגנת לעבודה. הדבר הראשון להכין את ליאב לעבודה, כי הוא תמיד יצא מוקדם, ורק אחרי זה הייתי מתארגנת בעצמי. כל הארוחות הכנו בבית; ארזתי סנדוויצ’ים לי ולא בשביל ליאב לקופסאות. בכל ערב, בדרכי חזרה, עצרתי בסופר, ואז בישלתי, ניקיתי וכיבסתי בגדים. לפני השינה סרט ואז לישון.
הייתי בטוחה שאני עושה כל נכון. הכול היה מושלם: בעלי מטופח ושבע, הבית נקי ונעים. מה כבר אפשר לבקש יותר? בכל שבת ניקיון יסודי בבית, אפיתי משהו טעים, בישלתי לארוחה משפחתית. בערב הזמנו חברים אלינו, או יצאנו יחד לאחת מהמסעדות בתל אביב. ביום ראשון ביקרנו אצל ההורים חצי יום אצל ההורים שלי ברמת גן, חצי יום אצל ההורים שלו בראשון לציון. עזרנו קצת, דיברנו, שמחנו להיות עם המשפחה.
בערבים היינו פשוט נרגעים יחד בבית. לא רבנו, לא צעקנו. שקט והרמוניה בבית. אבל אז, באותו ערב, ליאב דיבר שעות שאינו מאושר, והשווה בינינו לבין החברים שלו אלה שחיים בלי גבולות, כל ערב מסיבה, טיול, הפתעה. למה אצלם שמח ואצלנו לא? אפילו לא רבים. ואז, פשוט הלך.
לי היה בסדר עם איך שחיינו, אבל למען בעלי, הסכמתי להשתנות. התחלתי מהנראות שלי. זרקתי את הבגדים הקבועים מהמלתחה, הלכתי לקניות ובזבזתי את החסכונות שחיכו לדירה קטנה. הסתפרתי קצר, צבעתי שיער. החלטתי שלא אראה יותר משעממת. אחר-כך מצאתי עבודה חדשה. לא משרדית שגרתית, אלא בארגון אירועים ותערוכות. בתוך ימים ספורים הכרתי עולם מלא אקשן והרפתקאות.
שבוע אחרי, ליאב חזר, המום מהשינוי. הפעם נשבעתי שכל החיים שלנו יהיו אחרים וכך היה. כמעט לא נשארנו בבית. היינו כל ערב בבר, במועדון בתל אביב, במסעדה, במסיבת גג, בבית של מישהו אחר וכל יום חוויה אחרת. קפנו לטיולי שטח בגולן, מסעות אופניים במדבר, אפילו סופשבוע בירושלים.
חלפו כמה חודשים, וליאב התחיל לומר שהוא מתגעגע לשקט. חסרה לו הארוחה החמה שידע לבוא אליה, העוגות הביתיות. אני בכלל לא הספקתי לבשל. השתניתי כל כך שהחברוּת שלי פתאום לא מילאה אותו.
ועוד שבוע, ליאב כבר לא יכל הוא רצה לחזור לשגרה, לשקט, לארוחות הערב בבית, לשבתות המשפחתיות, לאכול אוכל טרי ולא משלוחים.
רק שגיליתי שאני כבר לא שם. ניסיתי כל כך חזק להיות האישה הנכונה, ועכשיו לא רציתי, פשוט לא רציתי, לחזור למה שהיה. הרגשתי שזה בדיוק מה שמתאים לי, ולשנות שוב בלתי אפשרי. אז כשהפעם ליאב רצה שנחזיר הכול לקדמותו, זה נגמר בפיצוץ אמיתי.
בסופה של אותה מריבת ענק, נשברו צלחות, השכנים באו, אפילו המשטרה הופיעה. ליאב אסף תיק ונסע לאמא שלו בגבעתיים. נדמה לי שהוא מקווה לחזור ולמצוא אותי כמו פעם. אבל זה לא יקרה. אנחנו לא דמויות בסרט, ואין לנו כפתור לשנות הכול בן רגע. כשליאב יחזור, הוא רק ימצא את מסמכי הגירושים על השולחן, ופתק קטן: נמאס לי. אני לא יכולה להמשיך לחיות איתך.נמאס לי לחיות לפי הדרישות של מישהו אחר כל פעם מחדש. וחתמתי בשם מלא, בכתב קטן, שיהיה לו ברור זאת אני, באמת.
את הלילה הראשון לבד העברתי בין צחוק לבכי, כאילו החיים החדשים שלי עפים לי מול העיניים. הבוקר הבא פגש אותי כשהשמש נכנסה מאחורי התריס, ואני, בלי חובה לקום בשביל אף אחד. הכנתי לעצמי קפה, ברוגע שלא הכרתי קודם. פתאום ידעתי: בפעם הראשונה, אני לא צריכה להיות הצפויה או המפתיעה, המרצה או המפתיעה אלא פשוט אני.
בשקט שעוטף את הדירה, שמעתי את עצמי נושמת באמת. סדר חדש נולד, לא של שגרה ישנה ולא של כאוס: סדר של בחירה. וכל הבהלה שפעם פחדתי ממנה, הפכה להתרגשות מתוקה. סוף־סוף, הייתי גיבורת הסיפור של עצמי.
