כמעט לפני שנתיים שמעתי מבעלי משפט שלא אשכח לעולם. הוא אמר לי: את חיה את חייך בצורה כל כך צפויה עד שנמאס לי ממך. בזמן ששאול חשב שחיינו משעממים, אני הייתי מרוצה מהם. הייתי מתעורר מוקדם כל בוקר, אוכלת ארוחת בוקר, עושה קצת התעמלות ומתלבש לעבודה. ראשון, דאגתי להכין לשאול את הסנדוויץ’ שלו לעבודה כי הוא יצא מוקדם, ואז סידרתי גם לעצמי. את כל הארוחות הכנו לבד בבית; גם ארוחת עשר ארוזה לשנינו. כל ערב, בדרך חזרה מהעבודה, עצרתי בסופר, בישלתי, ניקיתי וכיבסתי בגדים. לפני השינה סרט, ואז הולכים לישון.
הייתי בטוח שאני עושה הכל נכון. הכל היה מדויק: שאול היה מטופל ואכל טוב, הבית היה מסודר ונעים. מה עוד אפשר לבקש? בכל שבת עשינו ניקיון יסודי, אפיתי עוגה טעימה ובישלתי איזה תבשיל. בערב היינו מזמינים חברים או יוצאים לתל אביב. ביום ראשון היינו מבקרים את ההורים חצי יום אצלי וחצי יום אצל שאול. היינו עוזרים להם בעבודות, מדברים, נהנים מהמשפחה.
בערב היינו חוזרים להירגע בבית. לא רבנו אף פעם, אף פעם לא צעקנו. היה שקט והרמוניה בבית שלנו. אבל. יום אחד שאול קם ואמר שנמאס לו ממני. ישבנו שעות והוא הסביר לי כמה הוא לא מאושר, אפילו השווה בינינו לבין החברים שמבלים בלי סוף. “הם חיים, נהנים! לא כמו אצלנו. אנחנו אפילו לא רבים אף פעם. ואז יצא מהבית.
אני הייתי כבר מרוצה מהחיים ולא רציתי לשנות כלום. בכל זאת, בגלל שאהבתי אותו, הייתי מוכנה לעשות הכל, אפילו להשתנות. קודם כל החלטתי לשנות את המראה שלי. תרמתי את כל הבגדים, הלכתי לקניות ובזבזתי את כל החיסכון לדירה על בגדים חדשים ומגוונים. גזרתי את השיער קצר וצבתי אותו. בחרתי להיות אחרת לא עוד משעממת. אחרי זה מצאתי עבודה חדשה, לא עוד משרד אלא הפקת אירועים. בזכות העבודה הזו גיליתי המון חוויות חדשות ושונות.
אחרי שבוע שאול חזר ולא האמין למראה עיניו. מהיום ההוא הבטחתי לו שנחיה אחרת וזה בדיוק מה שעשינו. כמעט לא היינו בבית תמיד בפעולה, מוקפים חברים מרתקים. כל ערב בילוינו בבר, במסעדה, במסיבה, אצל חברים, בקמפינג, ברכיבה על אופניים, בגלישת סאפ או טיולים לסופי שבוע בירושלים או חיפה. לא היה רגע דל.
אחרי כמה חודשים של החיים הקדחתניים האלה, שאול התחיל להגיד שהוא מתגעגע לשקט, לבית, לקצת רוגע. התברר שהוא מתגעגע לאוכל שלי ולעוגות של שבת. כבר לא היה לי זמן בכלל לבשל. השתניתי כל כך, עד ששאול כבר לא התגעגע אליי בכלל.
עוד שבוע עבר, ושאול הודיע שהוא לא יכול יותר עם הקצב הזה. הוא רוצה לחזור לשגרה, לארוחות ביתיות ולבקר את ההורים בשבתות, לשבת בסלון בשקט ולאכול עוגה טרייה לא הזמנות מהמשלוחים.
רק שאני, כבר לא הייתי במקום הזה. השקעתי כל כך בלגדול מהילדה הממושמעת לאישה עצמאית, שכבר לא רציתי לחזור לאחור. אהבתי את החיים שקיבלתי, ואפילו את הקודמים, אבל היום לא הייתי בוחרת בהם שוב. הפעם, כשהוא ביקש להחזיר הכל אחורה, זה התפוצץ צעקנו, הצלחות נשברו, השכנים באו, המשטרה נקראה.
בסוף שאול ארז מזוודה ועבר לבית של אמא שלו ברמת גן. נראה לי שהוא מצפה שיום אחד אחזור להיות בדיוק מה שהייתי אבל זה מופרך. אנחנו לא דמויות מסרט, ואי אפשר פשוט להפוך בחזרה. כשהוא יחזור, הוא ימצא את מסמכי הגירושין על השולחן, עם פתק קצר: נשבר לי, וגם אני כבר לא יכולה לחיות איתך.ולראשונה בחיי, כשנשארתי לבד בדירה ההפוכה, לא פחדתי מהשקט. ישבתי בסלון השקט, אוחזת כוס קפה, נשענת אחורה ונותנת לשקט לעטוף אותי. פתאום שמעתי את עצמי קול חדש, אחר, עצמאי ומשוחרר. החלטתי לאפות עוגה, לא כי מישהו חיכה לה, אלא כי בא לי. לאכול אותה עם עצמי ולחייך. העולם לא התרסק, הבית לא קרס, ואני אני סוף סוף התחלתי לחיות את החיים שלי, לא של אף אחד אחר.
