אני רוצה לשתף ביומן שלי את הגילוי שהיכה בי רק בגיל מאוחר. לצערי, דברים לא פשוטi עלו בי, אבל טוב שזה קרה מתישהו.
הבנתי סוף סוף למה אני חיה לבד בגיל שבעים. הילדים שלי לא פנו אליי כבר עשור. הנכדים בקושי יודעים שיש לי קיום. איך קרה דבר כזה?
רק בזקנה קלטתי שחייתי את חיי בדרך שגויה, ועשיתי דברים שעליהם אני מאוד מתחרטת היום. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור, אני יודעת.
תמיד ראיתי בילדיי “אפרוחים” לא הגיוניים. ניסיתי ללמד אותם, להראות להם דרך נכונה, לכוון אותם איך נכון לחיות. וכשהם לא הסתדרו, מיד הדגשתי את הכישלונות, תוך שאני ממלמלת את המשפט הקבוע שלי: “אמרתי לך, אילו היית מקשיבה לאמא הכול היה אחרת”.
הייתי מתערבת להם בכל תחום אפשרי, בטוחה שבלעדי הם לא יסתדרו עם כלום. בפעמים לא מעטות אמרתי דברים חדים מול כולםמשפחה, חברים, אפילו זרים.
בהדרגה, הילדים התחילו להתרחק, וכעת אנחנו זרים גמורים. אפילו על לידת הנכדה שלי לא סיפרו לי; נודע לי במקרה משכנה ברחוב.
ניסיתי ליצור קשר, להתקשר, לכתוב הודעותאך הכול לשווא. הילדים ענו בחדות:
“אם אנחנו כאלה טיפשים בעינייך, אולי עדיף שתדברי עם אנשים חכמים יותר. מה את צריכה אותנו?”.
הגילוי שהגיע אחר-כך הוא שילדים תמיד צריכים להרגיש כמו אנשים בוגרים עם זכויות. הם צריכים אמא שמבינה, שמחבקת, שמכינה להם עוגה טובה וקומקום תה חם, ולא אחת שמבקרת ומשווה.
אסור להיכנס להם לפרטים האישיים. זו הדרך שלהם, והם בוחרים איך לעבור בה. עכשיו אני לבד. מה יצא לי מכל ה”חכמה” שלי?
תעריכו את ילדיכם, אחרת תישארו לבד בזיקנה.
