אני יושבת באמצע הלילה, בתוך חלום מוזר, תל אביב מחליפה צבעים מתחתיי כמו גלגל יא-לד. אני בת 37, גרושה כבר עשר שנים, מרגישה כאילו הזמן עמד מלכת. הגרוש שלי בגד בי, הלב שלי נסגר כמו דלת ישנה ברחוב שינקין. עכשיו הוא גר עם אישה אחרת, שום רגש לא עובר בין הקירות שלנו.
היא נכנסה להריון ממנו, ילדה, והוא התחתן איתה. מאז זה כמו איוושה רחוקה של ים שום ידיעה, שום מגע, רק הד של עבר. אני מרוויחה יפה, המשכורת שלי נכנסת ישר לחשבון בנק בבנק הפועלים. שבוע שעבר, באמצע אחר צהריים מלא שמש דביקה, הגרוש שלי הגיע אליי בלי הודעה מוקדמת. שנים לא ראיתי אותו, והוא פתאום עומד בדלת, כאילו יוצא מתמונה ישנה בשוק הפשפשים.
הוא פותח בשיחה, קולו רך אבל עיניו עייפות: “הבן שלי חולה בסרטן.” העברית מתערבלת, והמילים שלו מסתובבות סביבי כמו ענן כבדים בשמים של נובמבר. הטיפול עולה יקר, הוא ואשתו לא מצליחים לגרד מספיק שקלים. הוא שמע שמכרתי את הדירה שירשתי מסבתא, בכלל רציתי לקנות רכב אבל אין לי רישיון, והזמן אוזל לי כמו חול בנחל הירקון.
הסכום בחשבון מכובד אולי אקנה אוטו, אולי אטוס לסיני אבל למה שאעזור? הרי כשהייתי צריכה אותו, הוא נעלם. אני מסתכלת עליו, תוהה אם הוא בכלל היה עוזר לי אילו אני הייתי חולה. אני מאוד בספק.
הוא אומר לי: “את לא מבינה כמה אנחנו אבודים!” המילים שלו נמרחות בחלום כמו חמאה על חלות של שבת. אף פעם לא חשב על הלב שלי. גם היא לא. הרי פעם החליף אותי בה בלי למצמץ. כשנפרדנו, חילקנו הכל לשניים חצי חצי, כמו קוביית שוקולד. הוא רצה שאשלם לו על הדירה, אבל קניתי אותה לבד עוד לפני הנישואין. זה הציל אותי, באמת, כמו מים במדבר.
איך הוא מדבר עכשיו על רגשות ועל צורך הכול נראה לי מוזר, סוריאליסטי, זה כמו לראות דגים עפים בשדרה רוטשילד. הוא מציע מסמכים, רוצה להוכיח. “אני אשבע ונחזיר את הכסף.” אפילו השיקום יעלה עוד הרבה שקלים. ואני, הלב שלי מסובך, לא מאמינה שאקבל בחזרה את מה שאתן.
“למה את לא הולכת לבנק?” אני שואלת אותו כמו סבתא שלי שואלת למה לא אוכלים דג בשבת. הוא צועק, מתייפח, מציע לכרוע ברך. למה שאשפיל אותו? פשוט לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות. הוא החליף אותי כמו שמחליפים גרביים, אז שילך לחפש.
הוא אומר שיחזור כשאהיה רגועה. אין לי שום דבר לחשוב עליו, רק עננים כבדים מסתובבים לי בראש. אולי אחרים יגידו שאין לי רחמים, אבל אני רוצה לשלוט בכסף שלי, ודי. אחרי השיחה הזאת, איזו מועקה צפה בי כמו גשם כבד בנחלת בנימין. לא אשחרר לו גרוש שיילמד, שישלם על מה שעשה.
הכול בחלום הזה עטוף באור דהוי, כמו תפוזים בשוק הכרמל, הכספים שלי שומרים עליי אני פה, והוא שם, כל אחד בעולמו, זר כמו מגבעת ברחוב אלנבי.
