אומרים שאנחנו אחראים על כל מה שקורה בחיינו, ואם משהו משתבש אל תחפשו אשמים, תסתכלו יפה-יפה במראה. הבחירות שעשינו אתמול, הן החיים שנחיה מחר.
בחיי שלי, עשיתי בחירה מפוקפקת כשבחרתי לקשור את הגורל שלי עם גבר בשם דניאל, שלגמרי לא לקח את החיים ברצינות. בתור צעירה, התאהבתי בו מעל הראש, חשבתי שעם הזמן הוא יתבגר ויראה לי פנים אחרות. הרי, כל אחד יכול להשתנות, לא? קיוויתי וסמכתי על האופטימיות העיקשת שלי. אבל, כמו שכולנו יודעים, בני אדם בני אדם, לא קוביה של גפילטע פיש שמשנה טעם בכל רוטב. דניאל נשאר בדיוק אותו דניאל, אפילו אחרי שנולד בננו, עידו.
חודש אחרי חודש שמעתי על ההרפתקאות והמעשיות שלו, השכנים סיפרו, החברים לא סגרו את הפה, וגם מהמשפחה שלי לא שמעתי דברים טובים במיוחד. הרגשתי מושפלת וכועסת (גם וגם!), אבל פשוט סבלתי חמש שנים עד שנשברתי. התגרשנו. לפחות דניאל שלי לא היה קמצן, הוא השאיר לי את הדירה שלו בתמורה לכך שלא אתחיל איתו קרב על מזונות. כמובן שאני ועידו לא רצינו להישאר שם, אז השכרנו את הדירה ועברנו לאמא שלי, שגם לה היה צריך לדאוג.
את הכסף מהשכירות הוצאתי על עידו בגדים, בית ספר, חוגים, טיולים, כל מה שאמא טובה עושה כשהיא רוצה שלבן שלה תהיה ילדות נורמלית. את מה שהרווחתי בעבודות מזדמנות (כי משרות קבועות אף פעם לא החזקתי, מי יכול?), ביזבזתי על חשמל, אוכל ותרופות לאמא שלי, ששכבה שנים במיטה עם מחלה לא סימפטית. הייתי בטוחה שהבן שלי מעריך את כל הדאגה שלי. עכשיו, בגיל 57, עם סוכרת שמשגעת אותי, מזריקה אינסולין כל היום, מנסה למשוך עוד שנה ועוד אחת.
אני כבר לא יכולה לעבוד. ברצינות, מי ייקח אותי עכשיו למשרה מסודרת? וכמובן, אין לי פנסיה, בגלל שקפצתי מעבודה לעבודה, תמיד רק מזומן שיהיה למה שצריך. ככה קרה, שהדבר היחיד שמחזיק אותי זה הכסף מהשכירות של הדירה. עידו, הבן שלי, כבר בן 31, החליט להתחתן והודיע לי בנחישות: “אני ואשתי נגור בדירה ההיא.”
כשהסברתי לו שזה הכסף היחיד שיש לי, הוא הסתכל עליי כאילו הגזמתי: “בעיה שלך.” עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות. אין לי חסכונות, תרופות עולות המון, צריך לשלם חשבונות ושלום לכולם! איך ייתכן? האם הבן שלי באמת מסוגל לזרוק אותי לכלבים? איך בכלל הגענו לזה?
