הבן שלי זוכר כל דבר. בגן כבר ידע בעל פה את כל המילים של האירועים, ולכן תמיד עד הרגע האחרון לא היה ברור איזה תחפושת תהיה לו – כי ילדים חולים והוא ידע את כל התפקידים ויכול היה להחליף כל אחד. לשנה החדשה קיבל הבן הקטן שלי, בן חמש, את התפקיד של מלפפון. כשהבנתי את זה ערב לפני המשמרת שלי, קניתי חולצה ירוקה, בריסטול צבעוני, ותוך השראה תפרתי לו בלילה מכנסיים ירוקים וכובע מקרטון עם זנב מתכת עטוף בבד ירוק. לאירוע הלך אבא – שזה כבר העלה אצלי חששות – ולכן נתתי לו הוראות מדויקות איך להלביש את הילד ולחזק את הכובע. באמצע המשמרת התקשרה הגננת בקול רועד – הילד שמשחק את הגיבור המרכזי חלה, וממחר הבן שלי… יהיה כדור תא. שאלתי בלחץ – האם כדור תא יכול להיות בתחפושת של… מלפפון? התשובה הייתה שתיקה רבת משמעות. התקשרתי לבעלי וסיפרתי על המשבר. בקול מאושר (שכבר היה צריך להדליק לי נורה אדומה) הוא ענה שאין שום בעיה: יביא שני חברים מנתחים – שלושה מנתחים זה צוות על שיודע לפתור כל בעיה! הם יגיעו אלינו הביתה ויסדרו את זה (הבטן שלי הרגישה שמשהו פה לא מסתדר…). בתשע בערב התקשרתי הביתה, בני ענה וסיפר שקנו חולצה לבנה, אבא מדביק קרטון צהוב, דוד וובה מבשל, ודוד ולדק צוחק. אחרי שעה, הילד הודיע שהוא הולך לישון – דוד ולדק גזר עיגול מקרטון צהוב ומצייר עיניים, דוד וובה פתח חמוצים, ואבא… נחנק מצחוק. בחצות התקשרתי שוב – הבעל דיווח שוובה וולדק כבר עייפים וישנים, אבל יש כמה “ניואנסים”: כדור התא הודבק בטעות על ידי וובה בסופר־גלאו לחולצה הלבנה – עקום לגמרי. כשולדק ניסה להוריד – החולצה נקרעה. בסוף תפרו אותה משי רפואי לחולצה הירוקה של המלפפון. יצא יפה – איך? לא ברור – ואפילו עשו לכדור התא שלושים שיניים, אבל חסר שתיים כי נגמר הקרטון הלבן. (לא נורא – אמרתי – על רקע שלושים שיניים, אף אחד לא ישים לב.) אז אפשר להירגע – לילד שלי תהיה התחפושת הכי שווה! ומי זה שנוחר? זה ולדק, שנרדם על הכיסא אחרי שגזר שיניים כל הלילה. בלילה לא נרדמתי משקט, ובסוף שיגעתי את המנהלת במשמרת שתשחרר אותי, לפחות לשעה – לבוא לאירוע. איחרתי קצת… מהאולם נשמעו צחוקים והתרגשות. פתחתי את הדלת… לידי עץ חג מולד, וקפץ לו כדור תא. פרצוף עגלגל ענק וצהוב מהסנטר עד הברכיים על החזה של בני, עיניים לכיוונים מנוגדים, שלושה תפרי משי מעל העיניים כמו קמטים של חכמת חיים… הכי הצחיק – חסרו לו שתי שיניים קדמיות! זה היה כדור תא מבוגר, שבע־ימים, עם מבט של אחד שראה עולם ושרד כמה קשים, שחזר ממש לאחרונה… והשוס? כובע המלפפון הירוק על הראש, עם הזנב המתכתי. ואז בני התחיל להקריא שיר: “איפה תמצאו עוד כזה כמוני?…” (ההמשך היה שבסיפור ובחג בלבד, אבל אף אחד כבר לא הצליח לעצור את הדמעות – של צחוק).

הבן שלי פשוט מדהים בזיכרון. כשהיה בגן, הוא ידע בעל-פה את כל הטקסטים של המסיבות, כך שאף פעם לא היה ברור איזה תחפושת תיפול עליו בסוף בסוף תמיד מישהו היה חולה והוא מיד קפץ להחליף אותו, כי הכיר את כל התפקידים בעל פה.

למסיבת חנוכה של גיל חמש, הילד שלי קיבל תפקיד חשוב וחיוני מלפפון חמוץ! ברגע שגיליתי את זה יום לפני התורנות שלי בבית החולים, טסתי לקנות חולצה ירוקה, קרטון צבעוני וכמעט כל הלילה עבר לי בתפירת מכנסונים ירוקים וגזירת כובע קרטון בצבע חסה עם זנב חמוד מלופף מבד ירוק וחוט ברזל.

מי שלקח את הילד לבוקר המסיבה היה אבא. אמנם גבר אחראי, אבל לא בדיוק מהמרים עליו בענייני תחפושות ועדינות, אז שמו לפניו תדרוך מסודר על איך מלבישים את הילד ואיך מחזקים את הכובע, כולל טסט מול המראה לפני העבודה.

באמצע התורנות התקשרה הגננת ומבשרת בקול רועד הילד עם התפקיד הראשי חלה, ולמחרת הבן שלי יהיה סופגניה! כששאלתי, כולי עצבים, אם סופגניה יכולה לבוא בתחפושת של מלפפון חמוץ, בצד השני של הקו נרשמנה שתיקות מלאות משמעות.

הרמתי טלפון לבעלי בכרמל ודיווחתי לו על המשבר. בקול עליז (שכבר היה צריך להדליק לי נורה אדומה) הוא ענה שאין שום בעיה הוא יקפיץ אליו הביתה שני חברים שלו, מנתחים מוכשרים, ושלושת המנתחים מה צריך יותר? כולם יצירתיים, הכל יסתדר!

בתשע בערב, מרוב ריצות בין חדרי הלידה, אני מתקשרת הביתה. הילד עונה ואומר שקנו חולצה לבנה, אבא מדביק עליה קרטון צהוב, דוד יובל מבשל משהו, ודוד נדב לא חדל לצחוק.

עוד שעה חולפת. הילד מודיע שהוא הולך לישון, דוד נדב חותך עיגול מקרטון צהוב ומצייר עליו עיניים, דוד יובל פותח צנצנת של מלפפונים חמוצים, אבא נחנק מצחוק.

בחצות אני מתקשרת. בעלי מסביר שדוד יובל ודוד נדב גמורים מעייפות, נרדמו, ויש “כמה בעיות קטנות”

המעדן הצהוב, כלומר הסופגניה, הודבק בלית ברירה בחוסר כישרון בולט על החולצה הלבנה עם דבק סופר, מה שגרם לחולצה להיקרע כשדוד נדב ניסה להוריד את זה. לכן, הם פשוט תפרו (בחוטי ניתוח!) את הקרטון הצהוב לחולצה הירוקה של המלפפון.

יצא נהדר! (לפי דבריהם המפוקפקים). וגם לסופגניה יצאו 30 שיניים וצחוק ענק אבל חסרו שני שיניים כי נגמר הקרטון הלבן.

(טוב, אמרתי, על רקע שלושים, שניים לא רואים בכלל.)

אז התבקשתי להירגע, להמשיך בעבודה, ולדעת שלבן שלי תהיה הכי תחפושת שווה בגן. ומה זה הרעש הזה? פשוט דוד נדב, שגזר בקפידה את כל השיניים מקרטון, נרדם בכורסה.

בבוקר, כל הדרך לעבודה קיננו בי חשדות. כשהשתחררתי מהתורנות, פתחתי עליו עיניים אצל מנהל המחלקה שייתן לי להשתחרר לשעה למסיבת החנוכה של הילד.

קצת איחרתי מהאולם נשמעו גלי צחוק עם קולות בכי ותשואות. פתחתי חריץ בדלת

ליד חנוכייה ענקית קפץ ילד בתחפושת סופגניה עיגול צהוב ענקי עד הברכיים, עם עיניים שמביטות לכיוונים שונים. שלושה תפרים עבים מחוט ניתוח מעל העיניים נראו כמו קמטים של טבח מזדקן שראה כבר כמה וכמה סופגניות בחייו.

אבל גולת הכותרת שני שיניים קדמיות חסרות באמצע פה ענק ופעור, כי זה בדיוק היו… שני השיניים העליונות.

לפנינו עמד הסופגניאטו הכי קשיש, עייף וחבוט ברחובות תל אביב, שכנראה התגלגל לכאן אחרי שלושה עשורים בגלות עם סירופ מייפל.

כדי להשלים את המלאכה, היה על ראשו הכובע הירקרק מקרטון חסה, כן, זה של המלפפון.

ואז בני התחיל לדקלם: “מי עוד ראה סופגניה כמוני?” (המשך השיר נשכח בין ההשתוללות הכללית), הגננת התמוטטה לאט לפינה, וכל האולם התפקע מצחוק ודמעות.