יו, תקשיבי, הסיפור הזה לא פשוט בכלל. בסופו של דבר, היא אמא שלו, נכון? הוא יכול לקחת אותה אליו הביתה! כאלה דברים תמיד יוצאים מהפה של הקרובים של דניאל, בעלי. אני יודעת שגם החברות שלי חושבות ככה, אבל אף אחת לא אומרת לי את זה בפנים. כל זה קשור לאמא של דניאל שרון.
שרון כבר בת 83, שוקלת מעל מאה קילו, והיא חולה לא מעט. פעם, לפני כמה שנים, בן דוד שלי שאל אותי: “תגידי, למה את לא לוקחת את שרון לגור אצלך? זה נחמד שאת עוזרת לה כל יום, אבל אם יקרה משהו בלילה? זה קשה לה לבד. בסוף, דניאל הוא כל מה שיש לה.”
ברור מאליו שהסבתא תישאר עם הבן היחיד שלה, האישה שלו והנכד היחיד שלה. כבר חמש שנים ששרון לא יצאה מהדירה אפילו פעם אחת. כואבות לה הרגליים והמשקל שלה לא נותן לה לזוז. הכל התחיל לפני שלושים שנה אז אמא של דניאל הייתה צעירה, בריאה, אסרטיבית וסופר דומיננטית.
זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליה, שרון התעצבנה: “את מי הבאת לי?! בשביל זו הרי הקרבתי את כל החיים שלי?” אחרי זה, הלכתי בשקט לתחנת האוטובוס. אז עוד גרה שרון באיזה מושב יוקרתי באזור השרון, בבית גדול ויפה, בעלה החזיק בתפקיד חשוב, אז שרון חיה טוב גם אחרי שמזמן התאלמן. דניאל רץ אחרי וסגר לי פינה מזל שיש לי בעל שלא שומע רק את אמא שלו, אבל הוא כיבד אותה מאוד. הוא ניסה להרגיע אותי ולהסביר שזו פשוט אישיותה.
אחרי שהתחתנו, התחלנו לחסוך לדירה משלנו. דניאל קצת נעלם לכמה חודשים עבד קשה. תוך כמה שנים הצלחנו לקנות בית, ושיפצנו אותו עד הסוף. לא ביקרנו את שרון יותר מדי. היא הייתה עסוקה בלספר לכולם שאני אוסרת על דניאל לעזור לה, שאני לא נותנת לו. סיפורים כאלה.
בסוף שרון רצתה לעבור למרכז, אבל הכסף שקיבלה על הבית לא הספיק. היא ביקשה שנעזור הבטיחה שהדירה תישאר לנכד שלנו. ואז אצל הנוטריון אמרה פתאום שהדירה צריכה להישאר רק שלה, כי חברה שלה אמרה שככה סבתות לא נשארות בלי בית. אחר כך אמרה שתשאיר את הדירה למי שיטפל בה בזקנה. היא רצתה להרגיש בעלת הבית, אמרה שנתחכם עליה ונשאיר אותה בלי כלום.
עברו כמעט עשרים שנה מאז. כל הנוטריון שמע את הצעקות שלה, ופשוט הרגשנו נבוכים. החלטנו לעזוב את זה. היא עברה לדירה כמעט מיד, לא נתנה לנו לשפץ אפילו קצת. גרה שם חודש, ואז התחילה להתלונן שהכל ישן, הכל מתפרק, הכל גרוע. כמובן, האשימה אותי אני מצאתי את הדירה הכי גרועה ו”רציתי לעקוץ אותה”.
היא התהדרה בילדים של בן דוד שלה, אבל את הנכד שלנו התעלמה. לפעמים אפילו עשתה עצמה כאילו לא זוכרת מתי יום ההולדת שלו! לפני כמה שנים שרון חלתה. עלתה במשקל, בקושי זזה בבית. הבאתי לה אוכל בריא לפי מה שהרופא המליץ. היא, כמובן, קיללה וסירבה לאכול טענה שרק בת הדודה שלה יודעת להכין לה אוכל אמיתי, ושאני מרעיבה אותה.
בשנה שעברה דניאל התחיל לבקש שניקח אותה אלינו. הוא אמר שאמא שלו סוף סוף הבינה שצריך לשמוע לרופא. הסכמתי, אבל קבעתי תנאים: המטבח רק שלי, אני מחליטה מה אוכלים, ואין ביקורים לאף בת דודה שלה.
שרון כמובן התעצבנה, סירבה, כי חשבה שהיא תבוא ותנהל לנו את הבית. אבל אצלנו יש רק אישה אחת בבית ואני! אז המשכתי לבקר אותה, לנקות, לבשל, ולפעמים אפילו לישון שם בלילה. בת הדודה האהובה שלה דואגת לה רק בטלפון.
שרון התלוננה בטלפון שאני מרעיבה אותה שלא נותנת לה עוגות או נקניק מעושן. ביקשה שאביא לה עוגיות. אבל אותה בת דודה תמיד תירצה שלא מספיק לה זמן, למרות שגרה הרבה יותר קרוב ממני. היא מגיעה רק פעם בחודש עם משהו לא בריא, בזמן שאני מטפלת בה כל יום.
יום אחד, שרון התקשרה לבת הדודה והתלוננה שהשרשרת והסמל שלה נעלמו. היא אמרה ששתינו היינו אצלה, אבל היא בטוחה שאני לקחתי אותם.
בלי לומר מילה, שמתי לה את האוכל על השולחן, לקחתי את השרשרת והסמל שמצאתי ליד המיטה והחזרתי אותם. כשחזרתי לבית, סיפרתי הכל לדניאל והחלטנו שאני לא נכנסת אליה יותר. הצעתי שנשלח אותה לבית אבות, ודניאל הסכים.
