יומן אישי תהילה גוטמן
נישאתי בגיל עשרים, ובגיל עשרים ושניים ילדתי את בני היחיד, תומר. מעולם לא הרגשתי חיבור עז לילדים, אפילו כשהגיע תומר לעולם. עם לידתו, אני וחיים, בעלי, מסרנו אותו להוריה של חיים סבתא יפה שתגדל אותו. פעם בחודש העברנו לה כסף לחשבון, וחשבנו שזה מספיק. התפנקנו בחיים הטובים בלי דאגות.
שנתיים חלפו, וסבתא יפה הלכה לעולמה. לא הייתה לנו ברירה תומר עבר אלינו. חשתי כעס בכל פעם שראיתי אותו, תומר הפריע לי בשלוותי. שלחתי אותו למעון יום, ובעיקר כדי שלא אראה אותו. בהמשך הוא עבר לגן, ולאחר מכן לבית הספר. שם הילדים ליגלגו עליו, הוא לא ידע לקרוא ולא לכתוב. ניסו להזמין אותנו לשיחות בבית הספר, אך לי לא היה זמן לזה.
פעם אחת, חיים נעתר ובא לבית הספר. המורים ניצלו את ההזדמנות וסיפרו לו על תומר, על התנהגותו וקשייו. בדרך הביתה, חיים איבד את הסבלנות והכה את תומר עם חגורה. כשסיים תומר את לימודיו, שלחתי אותו לעבוד במפעל בבאר שבע. שם פגש את אשתו לעתיד, יסמין.
הנהלת המפעל סידרה להם דירת שיכון קטנה. כשנולדו הנכדים, רק שלחתי מתנות קטנות בימי חג, מטבעות לשקלים. לא הרגשתי בהם עניין.
בהגיע יומי לפרוש מהעבודה, רציתי מסיבת פרישה מפוארת. פניתי לתומר: “העברתי לך קצת כסף לחשבון. לך עם יסמין, תקנו אוכל וקצת תכשיטים. נממש את החגיגה אצלכם.” “בסדר, אמא.” הם שלחו את הילדים לסבתא ביישוב כדי שלא יפריעו, והתחילו לארגן את המסיבה.
כשהכל היה מוכן, הגעתי לדירה. התרשמתי לטובה. “סביר, עכשיו תכנסו למטבח,” אמרתי להם ביד קלה. “החברים מגיעים, צריך להגיש להם, נדבר כשתסיימו.” תומר ויסמין נשמעו להוראותיי.
האורחים אכלו, שתו, ורקדו, עד אמצע הלילה. כשכולם הלכו, נכנסתי למטבח ואמרתי: “נשאר עוד חתיכת עוגה אחת, תחלקו אותה ביניכם. אני לא מרגישה טוב, חוזרים הביתה, אין לי כוח לשבת איתכם.” ראיתי שתומר נפגע עד עמקי נשמתו.
שבוע לאחר מכן התקשרתי אליו: “תומר, לוקחים אותי לניתוח בבית החולים. תביא לי כמה דברים, אני אשלח לך רשימה.” “לא, אנחנו נוסעים לחופשה עם יסמין. תקשרי אל אבא. להתראות.” לראשונה, מישהו הבהיר לי העולם לא סובב סביבי.
