יומן אישי של ליה:
התחתנתי בגיל עשרים, וכעבור שנתיים ילדתי את בני היחיד. תמיד הייתי אדישה לילדים, לא הרגשתי קשר מיוחד. כשנולד בני, אני ובעלי אלעד מסרנו אותו לטיפולה של סבתי רבקה, ועשינו עם החיים שלנו כרצוננו. כל חודש העברנו לסבתא קצבה בצ׳קים, והתפנינו לבלות וליהנות. אחרי שנתיים, כשסבתא נפטרה, נאלצנו להחזיר את הבן הביתה. זה היה קושי גדול עבורי, וכעסתי עליו. שלחתי אותו למעון כדי שלא אצטרך לראות אותו יותר מדי, ואחר כך לגן. בבית הספר הציקו לו.
הוא לא ידע לקרוא וגם לא לכתוב. ניסו להפעיל לחץ שנבוא לאסיפות, אבל לא היה לי זמן. יום אחד אלעד כן הגיע לבית הספר. המורות ניצלו את ההזדמנות וסיפרו לו על התנהגותו של הילד. כשחזר מאלעד מהאסיפה, הוא הרביץ לבן בחגורה. אחרי שסיים את הלימודים, שלחתי אותו לעבוד במפעל. שם הכיר את דניאלה, שלימים הפכה לאשתו. הנהלת המפעל דאגה להם לדירה חדשה. כשנולדו לי נכדים, הייתי אדישה גם להם.
לפעמים הייתי שולחת מעט כסף לחגים, לא מעבר. הגיע היום בו היה לי צריך לפרוש מהעבודה, ורציתי חגיגה ראויה. פניתי לבני: “העברתי לך קצת כסף לאשראי. לך עם דניאלה תקנה אוכל ותכשיטים. נחגוג את הפרישה שלי אצלכם.” “כן אמא,” הוא ענה. הבן ואשתו שלחו את הילדים לקיבוץ שלא יפריעו, והתחילו הכנות למסיבה. כשהכל היה מוכן, הגעתי ונחתתי. הייתי מרוצה. “לא רע, עכשיו לכו למטבח.
הולכים להגיע אורחים, צריך לקבל אותם, נישב ביחד רק כשתסתיים המסיבה.” הבן ודניאלה צייתו והסתגרו במטבח. האורחים אכלו, שתו, חגגו כל הלילה, וכשהכל נגמר, נכנסתי למטבח ואמרתי: “יש חתיכת עוגה אחת, תחלקו ביניכם.” הרגשתי לא טוב, אז נסענו הביתה, ולא ישבתי איתם. הבן נפגע מאוד. שבוע אחר כך התקשרתי אליו: “אלעד, לוקחים אותי לבית חולים לניתוח. תביא לי דברים, אשלח לך רשימה.” “לא, אנחנו נוסעים עם דניאלה לנופש. את יודעת את זה, תתקשרי לאבא. להתראות.” סוף סוף מישהו הראה לי שהעולם לא סובב סביבי.
