יום שלישי, 12 ביוני
היום אני מריש את המחשבות על מה שקרה בתקופה האחרונה, בתקווה שאזכור את הפרטים ובכך אלמד משהו על עצמי.
במשך שנים חייתי בתחושה שהבן שלי, אור, נמשך ממני כמו צל של קיץ אחרי שקיעת השמש. אחרי שסיים תוארו באוניברסיטת בר-אילן, הוא עבר לגור בתל אביב, משך בתים, מצא עבודה בתחום הפיננסים שדיבר עליה בקצוות. תמיד היה אדיב, אך מרוחק, והקשר בינינו נותר קר, כמעט כקפאין בקפה של פינג’ין.
הוא היה בא לביקור בחגים, בדרך כלל כמה שעות, ואז ממהר לחזור לעולמו של “הקריירה”. כמעט ולא קיבל הזמנה לבקר את ביתנו בירושלים, ולעיתים נדירות התכתבנו בטלפון. הוא טען שתוכו עומד עומס כבד, ואני ננחתי לחשוב שזה חלק ממנהגי הבגרות של היום שהבן מתבגר, בונה לעצמו בית, ממלא את יומו בעבודה ובאחריות. במקביל, תחושת החוסר שבקשר איתו הייתה לי כאגן ריק שממלאת אותי בצרות.
באותו לילה של יוני, הטלפון צלצל והקול של אחות במרפאה שהייתה באשדוד עדכן: “הבן של מר יוסי, אור, עבר תאונה וזורק למרכז הרפואי בפתח תקווה, צריך משפחה”. הלב שלי קפא לרגע, ופסעתי מייד לארוז תיק.
בדרך אל בית החולים הרגשתי ריבוי מחשבות האם פספסתי משהו? האם הייתי אב טוב יותר? האם עדיין אוכל לדבר איתו על הדברים החשובים? כאשר הגעתי, מצאתי סביב מיטתו של אור קבוצה של אנשים שלא הכרתי: בחור צעיר, בחורה עם שיער צבעוני, וזקנה שבידיה היה ספל תה חם.
היא פנתה אליי בחיוך: “אתה האם של אור? שמחנו לפגוש אותך”. הרגשתי כאילו נכנסתי לחלום שבו אני אורח בחיי בנה.
במהלך הימים הבאים נחשפתי לעולם אחר של אור שלא נחשפתי אליו מעולם. הוא היה פעיל במרכזי חב”ס, מתנדב במקלט לחיות, מארגן גיוסים לילדים ממשפחות חד-הוריות, תורם למיזמים קהילתיים. האנשים שהיו איתו בבית החולים סיפרו על הלילות שבהם הוא הלך עם העומדים במצב של חסר קורת גג, שינה על רצפות כדי לעזור לאחרים, ואף על מצבי חירום שבהם הוא היה המוביל.
פעמים רבות שאלתי את עצמי: למה הוא הסית אותי? למה הוא לא שיתף אותי? כשהצלחנו לשוחח, הוא היה עדיין חלש, אך ערני. הוא אמר: “הייתי רוצה שלא תדאגי. פחדתי שלא תביני. תמיד רצית סדר וביטחון, ואני חיפשתי משמעות, רצון להיות נדרש, להרגיש שיש לי משימה.”
הדברים האלה נגעו בי עמוק. כמה לילות לא שמתי מתחת למיטה, מתעורר במחשבות על הפערים בינינו. הבנתי שהשקפתי על אור כמו על קיר, ולא נתתי לו מרחב, אמון, ובחירה חופשית.
החלמה של אור ארכה זמן רב, והייתי לצדו יום אחר יום. הכירתי את חבריו, הקשבתי לסיפורים על חיי היום-יום שלא הכרתי. למדתי להעריך את ההחלטות שלו, גם אם הן שונות מכל מה שחלמתי עבורו חיים רגועים ובטוחים בירושלים. למדתי להקשיב בלי לשפוט, בלי לנסות לתקן, רק להיות שם.
כיום הקשר שלנו השתנה לחלוטין. הוא מזמין אותי לביתו בתל אביב, מתקשר לעיתים קרובות, מעודד אותי להצטרף למיזמים התנדבותיים שלו, ואני מצטרף למפגשי קהילה, פוגש אנשים שחשבו שמכירים רק את פניו של אור. הפחדים שמיים שלפניי נמסים, והקשר שלנו מתמלא באור חדש.
לעיתים עדיין מתפלא על רצוני שהייתה לי תמונה אחרת סדר, נוחות, נוכחות קבועה. אבל עכשיו אני מבין שאהבה של אב אינה מסתכמת במראה של הילד, אלא בקבלה של האדם שהוא באמת. הלמידה הזאת, של פתיחות ולב פתוח, הייתה שווה כל כאב, כל דמעה, וכל לילה חסר שינה. אני לומד שכל צעד קרוב יותר אל ילדנו הוא צעד אל עצמנו.
