תקשיבי, אני לא יודעת אם אני ישנה מדי בגישה שלי, אולי היום העולם כבר שונה, אבל אני פשוט לא מצליחה להאמין שזה באמת השתנה.
אמא שלי אף פעם לא אמרה לי: “כשאת הולכת למשפחה, תבואי עם מתנה.” אף פעם לא לימדו אותי את זה ככה באופן ישיר. ובכל זאת, זה יושב לי טוב בראש כאילו זה א”ב, לא ברור לי מאיפה זה נכנס, אולי ממה שגדלתי עליו, ספרים, סרטים, אפילו סדרות ישראליות כאלה של פעם.
בשבת בא אלינו בן הדוד של בעלי. הוא הגיע כי היה אזכרה לדוד, לא מהצד שלנו של המשפחה.
ברור ששאלו מראש אם יכולים לישון אצלנו, אמרנו בכיף, שלא ידאגו. באותו ערב הם הגיעו שלושתם עם הבן והכלה. טרחתי על ארוחת ערב, עשיתי קציצות במחבת, סלטים באמת כל השולחן היה מלא. ישבנו, לחיים כזה, שמחנו לראות אותם אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, ואז הכנתי לכולם מקום לישון. בבוקר קמתי מוקדם, הכנתי לכולם סנדוויצ’ים, תה, קפה, הכול מהלב.
אחרי זה הם נסעו לאזכרה. חזרו, עוד ישבנו קצת, ואז עלו על הרכב וחזרו לבית שלהם.
הכול היה סבבה, ממש רגיל. אבל הם באו אלינו בידיים ריקות אפילו בקבוק יין לא הביאו.
את יודעת, אבא של בעלי (שיהיה ברוך זכרו), היה הסנדק של הבן דוד הזה ואשתו, כלומר חמותי, גרה איתנו עכשיו. והוא ידע שהיא מחכה להם. היה יפה אם היה מביא לה אפילו קופסה של שוקולדים, היא חיכתה ישבה כל השבת ליד החלון, ראתה אם הם באים. אפילו ירדה לה דמעה מהתרגשות.
אני, בתור מישהי שגדלה ככה ברור שהייתי מביאה.
קודם כל, הייתי מביאה איזה בקבוק ערק או יין ולא סתם בקבוק אחד. הילדים, המבוגרים, כולם היו מקבלים איזה משהו קטן, ממתקים, אולי מזכרת קטנה, מתנה שחשבתי עליה במיוחד בשבילם. כבר מתכננת בראש, מה כל אחד אוהב.
וגם הייתי מביאה מצעים מהבית שלא אכביד עליהם.
הם לא אנשים שאין להם, כן? אם הם היו במצב קשה, לא הייתי אומרת כלום. אבל אותו בן דוד, כל פעם בא אלינו ככה ריק לגמרי, פעם אפילו בא כששלחו אותו לעבודה פה, ישן אצלנו לילה ושוב, לא כלום, אפילו לא חבילת בורקס.
והוא רק יושב ומספר לי כל פעם איך הוא הולך לדוג, ואיזה דגים הוא מביא לפחות שיביא לי איזה דג אחד קטן!
לא אכפת לי מהאוכל, באמת אני אוהבת לארח מהלב, אבל זה מרגיש כאילו מנצלים אותי. כאילו אני פה רק לתת, והם כלום.
וזה ככה כל פעם מחדש, את מבינה?
