אתמול באו אלינו אורחים, כמו כמעט כל יום. כולם שתו, שתו, הבקבוקים נערמו בכל פינה, אבל אוכל בקושי היה. אפילו חתיכת לחם אחת לא נשארה על השולחן רק בדלי סיגריות וקופסת שימורים ריקה של דגים שהיו בה אולי פעם. אני עוד סרקתי את השולחן, אולי אמצא משהו שום דבר.
יאללה אמא, אני הולך, אמרתי, בזמן שאני מתאמץ לדחוס את הרגליים לנעליים הקרועות שלי.
עדיין קיוויתי שאמא תעצור אותי, שתאמר לי: לאן אתה הולך ילדי? לא אכלת, וקר בחוץ, שב בבית. עכשיו אני אכין קצת דייסה, אשלח את האורחים, ואנקה את הבית.
תמיד הייתי מחכה ממנה למילה טובה, אבל אמא שלי לא ממש ידעה לפזר חום. המילים שלה היו כמו קוצים, ורק רציתי להצטמצם ולהתחבא מהן.
הפעם החלטתי אני עוזב לתמיד. הייתי בן שש ובטוח שאני כבר מספיק בוגר. קודם כל, רציתי להרוויח קצת כסף לקנות לעצמי לחמנייה, אולי אפילו שתיים הבטן שלי קרקרה מרעב.
איך בדיוק מרוויחים כסף? אין לי מושג, אבל כשהלכתי ליד חנויות, ראיתי בקבוק ריק מבצבץ מתוך שלולית, שמתי בכיס, ואז אספתי גם שקית זרוקה שמצאתי. המשכתי ככה עוד חצי יום, אספתי בקבוקים.
היו לי כבר די הרבה בקבוקים, והשקית כבר כמעט התפוצצה. דמיינתי את עצמי קונה לחמנייה רכה עם פרג, אולי עם צימוקים, אולי אפילו אחת עם שוקולד אבל אחר כך הבנתי שאין לי מספיק בקבוקים לזה, אז החלטתי להמשיך לאסוף עוד.
הגעתי לאזור תחנת הרכבת לבגדים, איפה שהגברים שותים בירה ומחכים לרכבת. הנחתי את השקית הכבדה ליד הדוכן ורצתי להביא בקבוק שמישהו הרגע השאיר. בזמן שרצתי הלוך וחזור, ניגש מישהו, קצת מלוכלך ומצוברח. הוא חטף לי את הבקבוקים, הביט בי באיום. פחדתי ועזבתי הכל.
החלום על הלחמנייה התפוגג. לחפש בקבוקים גם זה עבודה קשה, חשבתי לעצמי, והמשכתי לדדות בשלוליות.
השלג היה רטוב ודביק, הרגליים שלי כבר היו גמורות מקור. הכל נהיה שחור מסביב. לא שמתי לב אפילו איך הגעתי לאיזה כניסה לבניין, נפלתי על גרם מדרגות והתגלגלתי קרוב לרדיאטור. נרדמתי שם.
כשקמתי, הייתי בטוח שאני עדיין חולם, היה נעים וחמים, ושיהיה אוכל טעים שמחכה לי.
והנה פתאום נכנסה לחדר אישה עם חיוך לבבי. אז מה ילד, התחממת? ישנת טוב? בוא תאכל משהו. הלכתי בלילה ברחוב, ואתה שוכב פה כמו גורי קטן, בכניסה לבניין. אספתי אותך הביתה.
זה עכשיו הבית שלי? שאלתי אותה בקול קטן, עדיין לא מאמין.
אם אין לך בית עכשיו יש לך, ענתה בחום.
ומכאן הכל הפך לאגדה. היא האכילה אותי, דאגה לי, קנתה לי בגדים חדשים. לאט לאט סיפרתי לה על החיים שלי עם אמא.
לאישה הזו היה שם מושלם לילה. שמענו את השם הזה הרבה, אבל לי זה נשמע קסום ומיוחד, כאילו רק לפיה טובה יכול להיות שם כזה.
רוצה שאני אהיה אמא שלך? היא שאלה יום אחד, כשהיא מחבקת אותי קרוב קרוב, כמו שאמהות אוהבות עושות. ברור שרציתי, אבל האגדה נגמרה מהר. אחרי שבוע, אמא שלי הגיעה.
הפעם היא הייתה כמעט פיכחת, אבל צעקה על לילה: לא לקחו לי את הזכות להיות אמא עדיין, הבן שלי שלי!
כשהיא הבריחה אותי משם, ירדו שלגיות מן השמיים, והבית של לילה נראה לי פתאום כמו ארמון לבן.
החיים אחר כך היו עלובים אמא שתתה, אני ברחתי הביתה, ישנתי בתחנות, אספתי בקבוקים, קניתי לחמנייה. לא התחברתי לאף אחד, לא ביקשתי כלום מאף אחד.
בסוף באמת לקחו לה את הזכות לאמהות, ושלחו אותי לפנימיה.
הדבר הכי עצוב לא הצלחתי לזכור איפה נמצא הארמון הלבן, הבית עם האישה הטובה לילה.
עברו שלוש שנים.
גרתי בפנימיה, עדיין סגור ושקט. הכי אהבתי לשבת לבד ולצייר והציור שלי תמיד אותו ציור, ארמון לבן ושלג יורד.
יום אחד הגיעה עיתונאית לסקר את הפנימיה. המטפלת הסתובבה איתה בכל החדרים והכירה לה את הילדים. הגיעו אליי.
לאון ילד טוב ומיוחד, אבל מתקשה להתחבר לקבוצה. ארבע שנים אצלנו ועדיין קשה לו. עובדים על זה, מחפשים עבורו משפחה, הסבירה למבקרת.
אני לילה, אמרה לי העיתונאית, מושיטה יד.
ניצתתי, התעוררתי. התחלתי לדבר בהתלהבות בלתי פוסקת, סיפרתי לה על לילה השנייה, הפיה עם השם הקסום. ראו עלי איך כל מילה מחיה אותי, הפנים שלי התחממו, העיניים הבריקו, הלחיים אדומות המטפלת לא האמינה כמה השתנתי ברגע.
השם לילה היה כמו מפתח זהב ללב שלי.
העיתונאית לילה התרגשה עד דמעות מהסיפור שלי, והבטיחה לפרסם עליו כתבה מקומית, שאולי האישה ההיא תראה ותחפש אותי.
היא אכן קיימה, וכמו נס לא יאמן האישה לא קונה עיתון, אבל ביום הולדתה קיבלה ממקום העבודה זר פרחים, ובגלל שהיה חורף, עטפו את הפרחים בעיתון. בבית, כשפרסה את הזר, שמה לב לכותרת קטנה: אישה טובה בשם לילה, הילד לאון מחפש אותך!
היא קראה והבינה מיד זה הילד שלה, זה הילד שמצאה בקור, רצתה לאמץ.
אני זיהיתי אותה מיד. רצתי אליה, התחבקנו. גם לילה, גם אני, גם המטפלות כולנו בכינו.
חיכיתי רק לך, אמרתי. שכנעו אותי להניח לה לחזור הביתה, אפשר לאמץ רק אחרי הליך רשמי, אבל היא הבטיחה כל יום תבוא לבקר אותי.
אחרי זה, סוף סוף התחילה ליאון חיים טובים. היום בן עשרים ושש, סיים תואר בטכנולוגיה, מתארס בקרוב עם מיכל בחורה נהדרת. חברותי, שמח, והיא בשבילו באמת הכל.
רק כשגדל הוא גילה שלילה הייתה לבד כי בעלה עזב אותה בגלל בעיות פוריות. היא הייתה במצב לא קל, הרגישה לא נחוצה, ובדיוק אז מצאה אותו בכניסה לבניין ולימדה אותו מה זו אהבה.
אחרי שהחזירו את ליאון לאמא שלו, לילה כבר חשבה שזהו לא צריך להיאבק, כנראה זה הגורל. וכשהגיעה לראות אותו בפנימיה, הייתה הכי מאושרת בעולם.
בסוף, כשניסה לברר מה קרה לאמא שלו הביולוגית, גילה שהם שכרו דירה בתל אביב, ואחרי שנים היא עזבה עם מישהו רק אחרי שיצא מהכלא. הוא כבר לא המשיך לחפש. למה בעצםועכשיו, כשאני יושב בסלון שלי, מוקף באהבה, מביט בלילה קוראת לי לבוא לאכול עוגה, אני יודע שבחיים לפעמים פיות באמת קיימות, הן פשוט מתחבאות בשלג, מחכות שנמצא אותן. ואני, הילד שאסף פעם בקבוקים מתוך חלום על לחמנייה עם פרג, גיליתי בסוף שהדבר היקר באמת הוא בית שנבנה מתוך חום, לא מתוך קירות אלא מתוך לבבות.
וכשאני נושם עמוק אל תוך הערב, אני יכול להגיד בלב שלם סוף סוף, יש לי מקום בעולם, ויש לי לילה.
