תודה על זה שלקחת ממני אפילו את הזכות לטעות? בבית שלי
בבית שלי, תיקנה באיפוק אבל בתקיפות יהודית, רימה מרקוביץ. זה הבית שלי, יעל. ובמטבח שלי אין מקום לדברים שאי אפשר לאכול.
השתררה דממה בחדר.
יעלה, את הרי מבינה שזה לא היה ראוי להגיש את זה לאורחים.
ההורים שלך אנשים מכובדים, לא הרשיתי לעצמי להושיב אותם מול סוליה שכזאת, רימה מרקוביץ מזגה תה לכוסות פורצלן דקות מבלי למצמץ.
יעל עמדה ליד קצה השולחן, לבה מתכווץ לחבל עבה. באוזניה הורגשה סופת דם שוצפת.
על הצלחות של ההורים, שעכשיו עברו לסלון עם קיריל עוד שאריות מהסוליה ההיא חזה ברווז עסיסי ברוטב חמוציות, שיעל עמלה עליו שעות. כלומר, כך לפחות חשבה.
זה לא סוליה, הקול של יעל רעד, אך הביטה ישירות לעיני רימה. השריתי אותו במרינדה לפי המתכון של אמא שלי. קניתי ברווז מחווה. איפה הוא, רימה מרקוביץ?
רימה הניחה בהידור את קנקן התה וניגבה ידיה במגבת בד לבנה מונפת על כתפה.
על פניה לא נראה שבריר חרטה רק רחמים מתנשאים, כאלה שמופנים כלפי גורה לא חכמה.
בפח האשפה, ילדה. המרינדה שלך איך לומר בעדינות ריח החומץ היכה בעיניים.
אני הכנתי קונפי ראוי, בטימין על להבה נמוכה. ראית איך אבא שלך ביקש תוספת? זה הסטנדרט.
מה שחתכת שם מתאים לאיזה דוכן פלאפל בצומת, לא לבית.
לא היה לך זכות, לחשה יעל. זה היה ערב שלי. מחווה להורים שלי ליום ההולדת שלהם, אפילו לא שאלת!
מה יש לשאול? הרימה רימה גבה, והמבט בעיניה התקשה, כעין שף מדופלם שמפקח במטבח גורמה תל-אביבי. כשהבית בוער, לא מבקשים רשות לכבות שריפה.
הצֵּלתי את שם המשפחה. גם קיריל היה נשבר אם האורחים היו חוטפים קלקול קיבה.
יאללה, תביאי את העוגה. גם אותה, אגב, שיפרתי קצת הקרם היה דליל מדי, הוספתי גלטין וגרידת תפוז.
ידיה של יעל רעדו קלות. כל היום התרוצצה במטבח בזמן שרימה נחה בחדר.
היא שקלה כל גרם, הברישה רטבים במסננת, עיטרה צלחות. רצתה להראות שהיא לא סתם עוד אורחת, אלא בעלת הבית, אמיתית.
אבל ברגע שהתקלחה חצי שעה לפני בוא האורחים המקצוענית השתלטה על העניינים.
יעל, למה את תקועה שם? נכנס קיריל, לוגם מכוס יין, מרוצה. אמא, הברווז היה סוף הדרך! יעלה, התעלית על עצמך! לא ידעתי שאת כזו שפית.
יעל הסתובבה אליו לאט.
זה לא אני, קיריל.
מה זאת אומרת?
בדיוק מה ששמעת. אמא שלך זרקה את כל מה שהכנתי והכינה הכל לבד. מין הסלט ועד המנה החמה.
קיריל קפא רגע, סוקר את שתיהן. רימה באותו רגע עסקה בשקט בליטוף השיש המלוטש.
נו, יעל ניסה לגשת, להניח יד על כתפה. היא נרתעה. אמא רק ניסתה לעזור. את יודעת שיש לה אובססיה לאיכות.
אבל יצא מעולה! ההורים בעננים. מה זה משנה מי עמד ליד הסיר, אם הערב היה מוצלח?
מה זה משנה. דמעות עלבון נקוו בעיניה של יעל. זה משנה, כי עבורכם אני כלום. רהיט. תפאורה.
תכננתי את התפריט הזה שלושה ימים! רציתי להאכיל את אמא ואבא שלי בעצמי! אמא שלך שוב הראתה שאני כישלון, אפילו רוטב איני יודעת להקציף.
אף אחד לא אמר שאת כישלון, רימה סידרה את המגבת בלי להביט. לא סיפרנו להם, הם חושבים שזה את.
הצַּלתי אותך, יעלה. היית צריכה להודות במקום הדרמה הזאת.
תודה? חיוך מר היה על פני יעל. תודה על זה שלקחת ממני אפילו את הזכות לטעות? בבית שלי…
בבית שלי, שוב התעקשה רימה, הפעם בשקט אבל ללא פשרות. שלי הבית הזה, יעל. ובמטבח שלי אין טעות.
שקט תחוב שקע בין הדלתות. רק קולות עם טלוויזיה ורעש צחוק של הוריה מהסלון נשמעו במרחק.
ולהורים שם טוב. הם בטוחים שבתם גיבורה. והתלמידה? מרגישה כאילו ספגה סטירה בגב הציבורי אחריה פיזרו עליה מלח.
יעל עזבה את המטבח בלי מילה, עברה ליד ההורים.
אמא, אבא, סליחה לא מרגישה טוב. אולי אפגוש אתכם מחר? קיריל ילווה אתכם.
יעללה מה קרה? דאגה אמא, נעמדה. הברווז היה חלום, אולי התאמצת יותר מדי?
נכון, ענתה, מבטה ריק. התאמצתי מאוד. לא אנסה עוד.
בחדר היא ישבה על קצה המיטה, והוא רץ במחשבות: יותר אי אפשר ככה.
כבר חצי שנה שזה כך מאז שעברו באופן זמני לבית של רימה עד שיחסכו מספיק לדמי כניסה לדירה משלהם.
אם קנתה מצרכים, רימה בדקה כל שקית עם מבט של סלידה:
מאיפה קנית את העגבנייה הזאת? פלסטיק. רק בסרטים להשתמש, לא בסלט.
ניסתה לטגן, רימה מסביבה נאנחת כאילו יעל מבצעת פשע.
לבסוף, יעל נמנעה מלראות מטבח כשרימה שם.
הערב נועד להיות ניצחון, היה לכניעה.
הדלת חרקה. קיריל נכנס.
הם הלכו. חוץ מהפיצוץ שלך, היה אחלה ערב. אמא קצת הגזימה, אדבר איתה, אבל…
אין על מה לדבר, נקטעה יעל, והוציאה מזוודה.
מה את עושה? נעצר.
אורזת. עוברת להורים. עכשיו.
יעל, ברצינות? מהברווז? בסך הכל אוכל!
זה לא אוכל, קיריל! סובבה אליו גב, אוחזת סוודר. זו גישה. אמא שלך רואה בי תוספת מיותרת, שפוגעת לה בסדר.
ואתה מאפשר לה, אתה תמיד היא מקצוענית אני בסך הכל אשתך. או סטאזרית אצל אמא שלך?
היא לא רצתה לפגוע, פשוט זה הטבע שלה. כל חייה במסעדה, רוצה שלמות.
שתחיה בשלמות שלה בגפה. אני רוצה זכות לטעות, להמליח מדי, לשרוף; במטבח שלי. שאיש לא יזרוק לפח את המאמצים שלי.
לאן תלכי? ניסה לעצור. כבר לילה.
אם אשאר, אשמע בבוקר שמקפה אפילו לא יודעת להכין.
עוד יום, והנעלבת תהפוך צל. או שנמצא דירה להשכרה, כל חדר בתל-אביב, או
אין לנו כסף מיותר עכשיו, אמר בקור, והכעס הציץ בקולו. אנחנו חוסכים לעוד חצי שנה.
חצי שנה? גיחוך עצוב. יהיה מאוחר מאוחר מדי. אהפוך כאן לרוח.
זרקה לתוך המזוודה מה שדרוש תיק איפור, הלבשה תחתונה, כמה חולצות. הסגרה אותה באצבעות רועדות.
במסדרון, רימה עמדה, ידיים שלובות, קפואה ודרוכה.
מיצג עזיבה? שאלה בקרירות. אקט של הגאונית הלא מוערכת?
לא, רימה מרקוביץ נעלה נעליה. זה הסוף. ניצחת. המטבח שלך. גם את התבלינים שלי תשליכי, בטח לא מספיק טובים.
יעל, תפסיקי! קיריל רץ אחריה. אמא, תגידי משהו!
מה כבר לומר? משכה רימה בכתפיים. אם בגלל סיר מתפרק בית, כזה היה הבסיס.
אני בגילה ידעתי להקשיב לגדולים. היום כולן אישיות
יעל לא נשארה לשמוע. לקחה תיק ויצאה.
האוויר הלילי הקר, אחרי האדים במטבח, הרגיש משכר וטהור.
לכיוון המעלית המשיכה לשמוע קולות כבושים, קיריל מתווכח, אמו עונה בטון מורה.
***
שבוע שלם גרה יעל אצל הוריה. הם, כמובן, הבינו הכול, אך לא חקרו.
אמא רק נאנחה ומילאה את הצלחת בלביבות ביתיות. פשוטות, לא קונפי ולא דמי-גלאס.
קיריל התקשר יום יום; תחילה בכעס, אחר כך התחנן, לבסוף הבטיח שידבר עם אמו ברצינות. ביום החמישי הופיע.
יעל, תחזרי, נראה מותש, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, החולצה מקומטת. אמא חולה.
יעל קפאה עם כוס תה בידה.
לחץ דם שוב?
לא, נשמט לשולחן. איזה וירוס קשה. חום כמעט ארבעים כמה ימים.
היום ישנה, אבל… לא אוכלת. אומרת שכל האוכל חסר טעם. כלום.
רגע, את מתכוון אבד לה חוש הטעם?
כן. וגם הריח. את לא מבינה מה המשמעות בשבילה.
הרגע שברה צנצנת תבלינים ורק אחר כך שמה לב שלא הריחה כלום. ישבה על הרצפה ובכתה. היא אף פעם לא בכתה, יעל.
משהו בתוך יעל נמס. היא זכרה איך רימה פותחת כל בוקר טקסית: טוחנת קפה, מריחה כאילו זה חמצן. לאבד תחושות עבור מי שכל עולמו סביב טעמים זה כמו צייר מאבד ראייה.
קראה לרופא? שאלה בשקט.
כן. אמרו סיבוך נוירולוגי. יכול לעבור בשבוע, או להישאר לנצח.
הסתגרה בחדר. אם אין לי טעם, אני לא קיימת.
יעל הביטה החוצה, השלג התל-אביבי (כלומר גשם דק) סימן לה את זכרונות הלילות החורפיים.
היא דמיינה את רימה, האישה הקשוחה שתמיד קבעה במטבח, יושבת עכשיו, לא יודעת להבדיל בין וניל לשום פחד מציק וחי במיוחד עבר בה.
אני לא מבקש שתחזרי בשבילי, קיריל לחש. רק תעזרי לה. אפילו להכין כבר פוחדת.
ניסתה לבשל המליחה את המרק להחריד ורק כשהגשתי הבינה. היא שבורה.
ומה אני? גיחכה יעל. זו עם הידיים העקומות; ממילא לא נתנה לי לגשת לתנור.
את התקווה היחידה שלה. לא תגיד בקול, אבל בלב כן. ראיתי איך הסתכלה על המדף הריק שלך במקרר.
למחרת חזרה. לא סולחת, לא שוכחת מתוך תחושת שותפות גורל.
הדירה הריחה משונה לא ריחות של עוגות או תבשילים, רק אבק וקדרות.
במטבח רימה ישבה מול כוס תה, נראית בבת אחת בת עשר שנים יותר. שיערה הפרוע, מבטה קלוש.
שלום, רימה מרקוביץ אמרה יעל בשקט.
רימה נבהלה, הרימה ראשה.
באת לבוז? אמרה בקול יתום. יאללה, תכיני את הסוליה שלך, לא אדע להבדיל בין זה לסטייק.
יעל הניחה את התיק וניגשה, שמה לב לידיה הרעודות.
לא באתי ללעוג. באתי לבשל.
למה? הפנתה פניה לחלון. אני לא מרגישה כלום. הכל אפור.
לחם צמר גפן. קפה מים חמימים. למה לבזבז אוכל?
יעל נשמה עמוק ופשטה מעילה.
כי אני אהיה החיך והאף שלך. תגידי מה לעשות אני אטעם.
רימה גיחכה בעייפות.
את? לא מבדילה בין טימין לזעתר.
תלמדי אותי. את הרי שף. או שאת מוותרת?
רימה שתקה. הסתכלה על ידיה, ואז על יעל. לשנייה הבזיקה אותה ניצוץ ישן עקשן, אמיץ, אך חי.
אפילו להחזיק סכין אינך יודעת, הרימה קול. תחתכי עצמך עד הדם.
אז תדביקי לי פלסטר, חייכה יעל, פתחה מקרר. יש גוש בקר עושים קדירה צרפתית?
רימה קמה אט אט. נגעה בכיריים הקרה.
חייבים צריבה נכונה. קרום לא חריכה. את תסיים בבישול במים.
תפקחי, שלפה בשר וקרש. תישבי פה. רק בלי עלבונות, כן? אני חניכה, לא שק חבטות.
רימה התיישבה במושב.
תחליפי אחיזה, פנתה פתאום. אגודל על גב, אצבע בצד.
תעבדי מהכף יד, לא בכוח. הבשר צריך להרגיש את הלהב, לא שריר.
יעל דייקה.
ככה?
יותר טוב. שלושה סמ קוביות. אחרת לא יתבשל אחיד. יסודות.
כך התחיל השיעור הראשון. יעל חותכת, קוצצת, צורבת. רימה עוקבת, לפעמים עומדת להריח ואז פרצוף כואב, אין ריח.
עכשיו יין, פיקדה. לשפוך ולהפיג אלכוהול.
יעל שפכה. מחבת שרקה, ניחוח ענבים נישא.
מריח טעים, לחש רימה.
יעל עצרה, מחטטת באף.
ריח של יער אחרי גשם קיץ, חמוץ־מתוק קצת.
רימה עצמה עיניים, לוחשת מילים שקלטה מיעל בזכרונה.
אלה טאנינים מצוין. הוסיפי קורט סוכר לאזן.
עכשיו?
יעל טעמה טעים, אבל חסר עקיצה.
חרדל דיזון, ממש קצה הסכין, הורתה.
הוסיפה, ערבבה, טעמיה זרחו.
איזה שינוי! איך את יודעת מבלי לטעום?
רימה חייכה חיוך חלשלוש, נדיר.
הזיכרון, יעלה. הטעם בראש. בראשי ערימה של ספרי בישול.
כל הערב עמלו יחד. כשקיריל שב עמד סיר בורגיניון על השולחן.
וואו! קיריל נשם. ריחות משוגעים! אמא, הבראת?
לא, קיריל. יעל הכינה. אני רק הנחיתי.
קיריל הביט בפליאה.
יעל קרצה שב לאכול, ואל תעז להעיר על מלח. שקלנו כל גרגר.
כששוב משבח, רימה לפתע אמרה, לאיש לא:
יעל למה זרקתי אז את הברווז שלך?
יעל קפאה.
למה?
היה דווקא בסדר. לא יצירה, אבל טעים.
אז למה?
רימה הביטה בה, היה במבטה פחד חשוף, אנושי.
כי אם היית מצליחה מושלם, הייתי מיותרת. לך חיים משלך, ואני? רק טבחית. אם לא מאכילה איני קיימת.
רק זקנה בחדר מיותר.
רציתי להראות שרק איתי הבית מתפקד. שאני המלכה פה.
יעל הניחה בעדינות את הצלחת. לא דמיינה שרימה יכולה להיות אחרת לא סלע איתן אלא אישה פגיעה, מזדקנת, האוחזת בסירים כאילו הם קרנות המזבח.
לא תהיי לעולם מיותרת, רימה מרקוביץ, אמרה יעל בנינוחות, ניגשת אליה. מי ילמד אותי לחתוך נכון? הבנתי כמה איני יודעת בכלל.
רימה משכה באפה וישרה את הגב, החזירה גאוותה.
בהחלט. הידיים שלך זה עדיין קרקס. מחר מתחילים קרם פטיסייר אמיתי. שתקלקלי שוב אגרש אותך.
יעל צחקה,
סיכמנו! ואם אני אעמוד בזה את חייבת לי מתכון לעוגת הדבש המפורסמת.
נראה איך תתנהגי. רימה מלמלה, ידיה שלובות, והשנייה נח על ידה של יעל, שניות אחדות, במגע נדיר.
