הבחירה “ופתאום מתגלה שפדיה בכלל נשוי באושר…” — נאנחה סבטקה, יושבת על ספסל בגינה ולוחצת בכיס על טופס ההפניה לניתוח. השכנות בחדר במעונות קינאו בה, כשראו אותה מלווה בגבר כהה עיניים כחולות, מגולח למשעי — אמרו שבא לה המזל עם בחור מנומס. ובעצם, לא היה במה לקנא. סבטקה התכווצה כשנזכרה בפעם הראשונה והאחרונה שפגשה באשתו של פיודור, שארבה לה בכניסה למפעל כדי להעמיד דברים על דיוקם. “שלום לך! נדמה לי שאת סבטלנה!” — פתחה. “ומי את?” — נבהלה סבטקה מכהה את מבטה המחודד של אישה גבוהה ורזה, שיער בהיר אפרפר. “אני, אולגה — אשתו של פיודור מיזינצב.” “מה?” “מה ששמעת.” “עוד אחת בתמימות…” אמרה האישה בשלווה, “וכמה יש כמותך בעולם — צדות אושר של אחרות.” “מה את מרשה לעצמך?” “תשמעי,” — תפסה הבלונדינית בעדינות במרפקה, — “מה את מרשה לעצמך?” אני, אשתו החוקית, ראיתי אותך עם בעלי, ואת עדיין מעזה לנהוג בכבוד, במקום להתבייש ולהתנצל, למרות ש… אנשים הגונים ככה מרגישים, אבל כנראה את לא כזו. כמוך היו לו כבר הרבה, לא תספיקי לספור על אצבעות הידיים והרגליים. הסתבכת עם גבר נשוי, אין לך בושה! הוא גבר, צייד. מבינה? את רק הרפתקה חולפת עבורו. יעבור ויתפוגג — עדיף שתתרחקי ממנו. דרך אגב, יש לנו שתי בנות, רוצה לראות תמונה משפחתית? — שלפה אולגה תמונה משפחתית והושיטה לסבטקה ההמומה. “זו הוכחה לאהבה הגדולה… זה מאנפה, לפני חודשיים…” “נו, מה את שותקת?” “מה את רוצה ממני? תסתדרי עם בעלך לבד.” “אני אסתדר — אל תדאגי! הוא לא מזמן התחיל לעבוד במפעל הזה. משכורת טובה, ואז את צצה לנו על הראש. תעזבי אותו, אל תאמיני בהבטחות שלו. פדיה לא הולך להתגרש. אל תבזבזי את זמנך. בת כמה את, שלושים?” “עשרים וחמש!” — מיהרה לענות סבטלנה בנעלבות. “עוד יותר טוב. תספיקי למצוא בעל ולהקים משפחה. את פיודור תשאירי בשקט.” סבטקה לא יכלה להאזין יותר לאולגה. ברגליים כבדות התרחקה, מופתעת מאשת אהובה שפרצה לעולמה ושברה את תקוותיה הורודות. “בוגד…” — לחשה סבטלנה, גוש בגרון, אך לא סלחה לעצמה להציג רגש ברחוב. לא רצתה שמועות בעבודה. בערב, כאילו כלום לא קרה, הגיע פיודור עם פרחים. בעיניים נפוחות גירשה אותו, למרות שבועתו לאהבת נצח והבטחות לגירושין כי הוא ואשתו ממילא זרים. שבועיים נאבקה בעצמה, פיודור הפסיק להציק. עשה עצמו כאילו לא מכיר, מפנה את הראש כשנפגשו. הצרות לא באות לבד… הבחילה בוקר והסחרחורת יוחסו בהתחלה למתח, אבל מהר מאוד הבינה — שהאהבה התמימה והסוערת עם פדיה נשאה פרי. “יש כבר שישה שבועות,” — נשמע לה כמו גזר דין. סבטקה לא רצתה להיות אם חד הורית, נבהלה מאוד. הרגישה שכולם יודעים ומסתכלים עליה בשיפוטיות, כי בטחה בגבר שאפילו לא הכירה באמת. פדיה הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה הייתה יכולה לעשות? לבקש תעודת זהות? לא היה טבעת, ולא כל הנשואים עונדים אחת. ולמה לא חשדה כשהוא ביקש ששמירת יחסיהם בסוד? הוא רימה, וזה לא הפך את מה שקרה לקל יותר. במיוחד כי בעבודה כבר התלחששו וסיפרו בהרחבה על ביקור אולגה אצל היריבה. “אני בהריון.” — ניצלה סבטלנה את ההפסקה וצעדה אל האקס מושפלת ראש. “אני אתן לך כסף, רק תטפלי בזה.” — פלט. למחרת הוא התפטר ונעלם מחייה. סבטה ידעה שהיא לא יכולה לדחות. למרות כל אזהרות הרופא לקחה הפניה ל”ניתוח”. עכשיו היא יושבת על ספסל, מחזיקה את הדף, כאילו פוחדת לאבד אותו. “ממהרים?” — פנה אליה גבר צעיר בחליפה אלגנטית וזרים ענקיים של חרציות בורדו שנפל ליד סבטקה. “מה?” — הביטה אליו עיניים ריקות. “השעון שלך ממהר,” — הצביע על שעונה. “תמיד הוא מקדים בעשר דקות… כל הזמן מכוונת, לא עוזר.” — קבעה בניכור וסובבה את המבט. “מזג האוויר נהדר היום, את לא חושבת? סתיו ישראלי אמיתי. אמא שלי אוהבת את הזמן הזה. אומרת שביום חמים בסתיו עשתה את הבחירה הנכונה בחיים ולא מצטערת על כלום. את יודעת?” — פתח בלבבות השכן שנפל לסבטה על הראש. — “אמא שלי כזו!” — הראה אגודל. — “אני הרבה חייב לה.” “אבא?” — ברירה נפלטה מסבטקה. “אמא אף פעם לא סיפרה עליו, ואני לא שואל — רואה שזה עושה לה לא טוב…” ואני עכשיו חוזר מראיון עבודה. תארי לך — בחרו בי מתוך עשרה מועמדים, למרות שאין לי ניסיון בכלל. כמעט לא מאמין… אמא נתנה לי ביטחון בעצמי… ואת יודעת מה אני אעשה עם המשכורת הראשונה? אקנה לאמא חופשה בים. היא אף פעם לא הייתה בים. ואת?” “לא.” — הסתכלה סבטקה בסקרנות פתאומית. הבחור המקסים זרח מאושר. מתנה מאמא,” — ליטף בגאווה את העניבה הבורדו. “אני בטח חופר יותר מדי, אבל רציתי לשתף אותך, את נראית עצובה… חשבתי שאולי כדאי שתדברי. אני מטריד אותך?” סבטה הניעה ראש. לא, הוא לא העיק עליה. הצליח לקטוע את גל המחשבות השחורות. הערכתו לאמא רִגשׁה אותה. “אהבה אמיתית כזו!” — חשבה בהשתאות, “איזה מזל יש לאמא שלו… הלוואי ויהיה לי בן כזה…” “אני אלך, אמא כבר מחכה. אל תמהרי!” “מה, סליחה?” “אני מתכוון לשעון שלך.” — חייך. “אה…” — חייכה חזרה. כעבור רגע נעלם הבחור, וסבטקה שלפה את ההפניה שפחדה לשחרר מהיד — וקרעה אותה. אחר כך ישבה עוד זמן רב מתבוננת, ונשמה את אוויר הסתיו החמים. בתוכה משהו התבהר והתחמם, בזכות הבחור הזר שהרגיש כל כך קרוב. היא אינה לבד. האמא ההיא גידלה לבד בן נפלא, חבל שלא שאלה איך קוראים לו — אבל זה כבר לא משנה… הבחירה נעשתה. *** עשרים ושלוש שנים אחרי… “אמא, אני מאחר.” — עמד סטס ליד המראה, ואמא שלו קשרה בעניבה הבורדו החדשה לקראת ראיון עבודה חשוב. “אולי… עזוב.” “זאת בשביל ביטחון. תאמין, הכול יהיה בסדר. יקבלו אותך… עכשיו זה אחרת לגמרי!” — סיימה סבטה והתפעל מהרגע מהבן שלה. “אני מתרגש, מה אם…” “זה המקום שלך. תענה ברור, תחייך — אתה לא ייאמן.” “טוב, אמא.” — סטס נישק אותה בלחי ומיהר לראיון. סבטה ליוותה אותו בעיניים מהחלון, את האדם הכי קרוב ויקר לה בעולם פוסע לעבר תחנת האוטובוס. פתאום נבהלה כאילו חטפה זרם חשמלי… כבר ראתה את זה פעם, איפשהו… הבחור בספסל ההוא, לפני יותר מעשרים שנה… עכשיו סטס, בחליפה, הזכיר לה אותו… ואיך שכחה את אותו רגע? ופתאום הכל שב וזכרונה. אבל איך? האם הגורל אפשר לה לראות במו עיניה במי רצתה לפגוע (מילה לא יפה כזו), לאפשר לה לעשות את הבחירה הנכונה ולהוביל אותה לדרך שלה. ולמה לא פגשה בו אז, כמעט בני אותו גיל, למה לא שאלה לשם אמו? האמת — זה כבר לא משנה… הכל הסתדר נפלא… אחר הצהריים סטס חזר עם זר ענק של חרציות בורדו, תואמות לעניבה, והודיע: התקבל לעבודה! והבטיח: ניסע יחד לים, כי היא מעולם לא היתה בים. הגיע הזמן שהוא ידאג לאמא שאוהבת. בשבילה יהפוך הרים ויזיז נהרות. איזה בן יש לסבטה. לא משנה מה עברו יחד בשנים האלה — תמיד ידעה לשאוב כוח מהחיבוק שלו, והלב התרכך. הכל עבר, הכל התגברו — ולא נשברה. סבטלנה מעולם לא התחרטה שהביאה אותו לעולם. היא עשתה את הבחירה הנכונה בחיים. וזה מה שחשוב!

Life Lessons