תקשיבי, חייבת לספר לך משהו שקרה לי בעמותה. מין סיפור קטן על אישה אחת, ותמונה אחת.
ביום הראשון כבר שמתי לב אליה. היא ישבה על המיטה הכי בצד, צמודה לקיר, אוחזת משהו בידיים, ולא זזה כמעט בכלל. אפילו לא העיפה מבט לאחור למרות שברקע תמיד רעש מישהי מתווכחת ליד הקפה, מישהי אחרת משתעלת בפינה, רדיו במטבח שהמנקה הדליקה כי צריך “קצת שמח”. היא לא הגיבה, כאילו בכלל לא הייתה שם.
הנחתי את הארגז עם הספרים את יודעת שאני מביאה כל שבוע ניגשתי אל ריטה, המנהלת.
“מי זו?” שאלתי בשקט.
ריטה מיינה מצעים והפנים שלה היו עייפות עוד לפני הצהריים. “זו דפנה. איתנו כבר ארבעה חודשים. לא דיברה מילה, עם אף אחת.”
“גמרי-גמרי?”
“גמרי. אוכלת, מתקלחת, ישנה. וזהו. כל הזמן עם הדבר הזה ביד. בהתחלה חשבתי אולי מזוזה קטנה? לא. תמונה.”
“יש לה מסמכים?”
“שום כלום. לא תעודת זהות, לא ביטוח לאומי, לא כלום. ניסינו לעזור לה להוציא חדשים היא רק הנהנה בשלילה והסתובבה. אפילו לא דמעה.”
הסתכלתי שוב על דפנה. ישבה ומוללה משהו קטן, בערך בגודל של כף יד. הפינות מקופלות, כתמים חומים של מים. הסתכלה על זה כמו שמביטים החוצה ברכבת כשכבר חושך ורואים רק את עצמך משתקף.
אני בת עשרים ושש. מסיימת תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. שלוש פעמים בשבוע אני באה לעמותה “חוף בטוח” קוראים לזה, מקלט לחסרות בית בקומה השלישית של בניין ישן בדרום תל אביב. המקום תמיד מריח אקונומיקה ודייסה, וחלונות משקיפים על חניון של סופר גדול. בלילה יש אורות ענק של פרסומות, והנשים קרובות לחלון מתלוננות שלא מצליחות להירדם. פה גרות נשים שאין להן לא בית ולא כתובת מי ששואלים אותה “איפה את גרה”, ולא שומעים מילה בתשובה.
לא באתי רק בגלל שצריך נוכחות לסמסטר. אני באה כי סבתא שלי, חיה, גרה לבד בשלוש השנים האחרונות בדירה קטנה ברמת גן. הייתי מתקשרת אליה כל ראשון, עשר דקות, לפעמים חמש עשרה. חשבתי שזה מספיק. חשבתי שהיא בסדר. וכשהגעתי להלוויה השכנה משכה אותי הצידה, אמרה לי: “היא ירדה כל יום לשבת במדרגות לראות אולי מישהי תיכנס. אני נכנסתי כשיכולתי, אבל אני לא את.”
ולמדתי מאז לא לאחר. לא לזלזל בזמן.
פרקתי את הספרים על שולחן האוכל בלשים, רומנים, שירה. אמוס עוז, דויד גרוסמן, וגם איזה ספר שנתקע שם מקודם “קול מן הקיר”, מאת איל בן צור. על הדף הראשון כתוב בטוש “15 ש”ח”. לא טרחתי לבדוק אפילו, שמתי פשוט ליד הבלשים.
דפנה לא התקרבה. גם שאר הנשים לא. לוקחות ספרים רק כשהן בטוחות שאף אחד לא מסתכל. לקראת סוף היום כבר נעלמו שלושה ספרים, “קול מן הקיר” נשאר, כאילו מחכה.
אותו דבר גם ביום שאחריו.
***
אחרי שבוע הבאתי תה.
לא מהמטבח של העמותה הבאתי מהבית תרמוס, תה נענע כמו שסבתא שלי אהבה. מזגתי שני ספלים, עמדתי לידה, הנחתי אחד מולה. היא בכלל לא הרימה ראש.
ישבנו שם עשר דקות בשקט גמור. השארתי את הספל, קמתי והלכתי נשאר מלא.
למחרת חזרתי על זה. שני ספלים, ריח נענע, שתיקה. ביום השלישי דפנה לקחה את הספל. לא הודתה, לא חייכה, פשוט אחזה בשתי ידיים ושתתה לאט לאט, כמו מישהי שחשוב לה חום הידיים, לא התה עצמו.
שמתי לב לידיים שלה אצבעות דקות ונקיות, ציפורניים גזורות ישר. אפילו פה, באולם עם שלושים מיטות שאף אחת כבר מזמן לא באמת מקפידה, היא שומרת על הסדר.
ריטה הזהירה לא לחכות. “יש כאלה שלא חוזרות”, היא אמרה. “הולכות לאיבוד בפנים, ואין דרך חזרה.” סיפרה כבר ראתה עשרות כאלה. בסוף, אם צריך, מעבירים אותן לדיור קבע איפשהו, ואז ‘זה כבר לא אנחנו’.
אני הרגשתי שזה לא הסוף פה.
כי דפנה כל בוקר כיסתה את המיטה שלה, מתחה בלי קמט. המעיל שלה אפור כהה, מבד עבה, כיס מתוקן בתפרים ישרים תלוי על משענת הכיסא, באותו סדר מדויק כל פעם. לא נראה לי שמישהי כמוה פשוט ויתרה.
ביום העשירי הבאתי לה את הספר, “קול מן הקיר”, הנחתי לצד התה.
“ספר יפה,” אמרתי, “קראתי אותו בגיל חמש עשרה”.
היא הסתכלה על הכריכה. רק שניה, אבל ראיתי משהו בזוויות בפנים שלה השתנה. לא חיוך, אפילו לא צל. רק שריר סביב הפה רעד, והיד שלה נגעה בספר. היא לקחה אותו.
בערב כבר, כשהלכתי הביתה, הסתכלתי עוד פעם: דפנה על המיטה, קוראת. התמונה מונחת לידה על הכרית. היא צריכה את שתיהן, את הסיפור החדש ואת שבריר העבר, ממש עכשיו.
יצאתי ברחוב ופתאום נהיה לי חם בלב, יותר מבפנים.
עברו שבועיים.
המשכתי לבוא, תה כל יום, ישבנו יחד לפעמים שקטות, לפעמים מדברות על שטויות, מזג אוויר, סיפרתי לה שבקפה מעבר לרחוב התחילו לעשות קרואסון דובדבנים חדש. רוב הזמן דפנה רק הנהנה. פעם אחת היא הרימה עיניים שסיפרתי על גור חתולים שחור שגר אצלנו בכניסה ובא לאכול שאריות.
ואז, היא דיברה.
יום שלישי, אמצע מרץ, גשם, הרדיו שוב מדבר על פקקים באיילון. דפנה מסיימת תה, שמה את הספל, ושואלת:
“את רוצה לדעת מה יש בתמונה?”
זה לא היה שאלה, זו הייתה קביעה. הקול שלה עמוק, מדויק, מזכיר מורות כאלה שגם בעוד עשרים שנה ברור שעברו כל כך הרבה כיתות שלא צריך לצעוק כולם שומעים.
“אם את בוחרת להראות, אשמח,” אמרתי.
חמש שניות של שקט שנדמה נצח, ואז דפנה הוציאה את התמונה מהמעיל. בעדינות אוחזת יודעת שהיא שבירה.
תמונה מטושטשת, פינות עקומות. אישה מול לוח כיתה, ילדים מסביב. היא מחייכת חיוך רחב, אמיתי. לפחות חמש עשרה ילדים, כיתה ו’. אחד עם שרוך פתוח, השנייה קשת בשיער.
“זאת אני,” אומרת דפנה, “לפני עשרים ושתיים שנה”.
הסתכלתי על דפנה. על האישה בתמונה מורה, בטוחה, אצילית, כזה מבט שלא רק מסתכל אלא רואה. לידה עכשיו דפנה, מעל שישים, במעיל הישן, אבל אותה נחישות בעיניים.
“עשרים שנה הייתי מורה לספרות. חטיבת ‘אורנים’, חולון.”
“ספרות?”
“כן. משמונים ושש עד עשרים. שלושים וארבע שנים. אח”כ סגרו את החטיבה, ‘ייעול’ ככה קראו לזה. אחרי שנה בעלי, רמי, נפטר משבץ. לא היה איך לשלם משכנתה. לקחו את הדירה.”
מדברת בפשטות, בלי לעשות מזה טרגדיה. כמו רופא שמקריא תיק רפואי, כמה שיותר לקוני.
גרתי אצל חברות בהתחלה, אחר כך אצל קולגות לשעבר, הרגשתי לא נעים. לפרוט כולם. פשוט עזבתי.
“והתמונה?”
“אזכור בשביל עצמי. כדי לזכור שאפשר לחזור.”
עצר לי קצת הגרון, לא מרחמים. אבל הדרך שהיא אמרה את זה בשקט, בלי דרמה, כמו שזה ברור שאת מהות החיים צריך לבחור, להיות בזכרון טוב.
“דפנה,” שאלתי, “הילדים בתמונה? מה איתם?”
“התלמידים שלי, כיתה ו’, שנת 2004. יש כאלה שנסעו, יש שהתחתנו, אחת נהייתה סופרת. שמעתי פעם ברדיו, לא זוכרת שם משפחה, אבל את הקול זיהיתי מיד”.
“קול?”
“בכיתה היה לו קול מיוחד. שקט, אבל כשקרא שיר כולם השתתקו. אפילו יוסי ממול, שתמיד צחק, היה יושב ודומם. וכשהאזנתי ברדיו, הבנתי זה אותו ילד מהכיתה שלי. כמעט התעלפתי באוטובוס מרוב התרגשות…”
דחפה בעדינות את התמונה לכיס. מלטפת קו התפר, כרגיל.
“הוא היה ילד מאוד סגור. אבא עזב, אמא עבדה שתי משמרות. נשאר לשבת אצלי בכיתה גם אחרי צלצול, עושה את עצמו לומד, העיקר לא לחזור לדירה ריקה. לעולם לא גירשתי אותו. תמיד השארתי על השולחן תפוח. דיברנו הרבה. תמיד שאל אותי ‘דפנה, מה אם הגיבור לא חוזר? מה אז?’ ותמיד עניתי, ‘הגיבור האמיתי תמיד חוזר. לפעמים זה לוקח זמן’.”
היא השתתקה. ישבה מול קיר, מבט שיודע גם להרגיש היעדר, גם לדעת להחיות זכרון.
ישבתי שם, שותקת יחד, כי לפעמים שקט זו זכות.
***
בערב ישבתי בבית קפה ממול. חמישה שולחנות, ריח קפה וטיפה קינמון. פתחתי את הלפטופ, החיפשתי.
“חטיבת אורנים חולון בוגרים מפורסמים”.
כלום לא עלה. בית הספר נסגר, האתר ירד. מצאתי בעמודי הארכיון של האינטרנט רשימת בוגרים: מהנדס, מנהל מפעל, וכותבת אחת איל בן צור.
גיגלתי “איל בן צור סופר”.
קפאתי.
איל בן צור, בגיל 34, שלושה רומנים, ספר ראשון “קול מן הקיר” (2015), פרס ספיר לספרות. הספר ששמתי לדפנה על השידה.
הספר שקראתי בגיל חמש עשרה.
אני זוכרת מדובר בילד בדיוני, שגדל לבד בשכונה קטנה. על מורה לספרות, שידעה לראות אותו כשאף אחד אחר לא ראה שום דבר. על זה שיש מילים שמצילות. לא ‘להציל’ בקטע גיבורי, אבל לשמור עליך שלם, לא לתת לפירורים להתפזר לכל כיוון.
מהספר הזה הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית. לא מההרצאות, מהספר. בזכותו.
פתחתי ריאיון ישן איתו באתר ספרים. דיבר על בית הספר, על חולון, על איך לוח וגיר מריחים אחרי הצלצול. והוא הזכיר אותה.
“יש לי בזכות המורה לספרות דפנה כהן. היא היחידה שראתה משהו בי כשאני לא הייתי שם בכלל. הספר הראשון כתבתי עליה. על איך יום אחרי יום היא ישבה והקשיבה, כי היה לה אכפת.”
הלכתי לגרסה הדיגיטלית, דפדפתי והנה, בעמוד הראשון, הקדשה: “ל-ד.כ., המורה ששמעה אותי.”
ד.כ. דפנה כהן.
ישבתי שם מול הלפטופ שלי, הלטה מזמן התקרר, וחייכתי לא יודעת בעצם, דמעות או צחוק.
דפנה כהן האישה שבזכותה הוא כתב. בזכותה אני הלכתי להיות עובדת סוציאלית. ואיפה היא? ישנה במקלט, בלי ת”ז, בלי כלום, רק תמונה בכיס שתפרה לבד.
מצאתי את האתר של ההוצאה, שלחתי מייל:
“שָׁלוֹם, שמי יעל. אני מתנדבת במקלט נשים בתל אביב. כותבת איל בן צור אני יודעת למי מוקדש הספר ‘קול מן הקיר’. דפנה כהן חיה. היא כאן. יש לה עדיין תמונה מהכיתה שלכם, כיתה ו’ ב-2004. היא זוכרת ילד שקרא שירים בכיתה ונשאר אחרי הצלצול כי לא רצה ללכת לבית ריק.”
העליתי צילום של התמונה (כן, כשנתנה לי לראות צילמתי בסתר), שלחתי.
קיפלתי מחשב, לקחתי ת’דברים, יצאתי החוצה. היה לילה כזה, במדרכה, שבשביל רגע, כל הגוף רועד לא מקור, אלא מאדרנלין.
שלושה ימים כלום, כל שעתיים בודקת מיילים.
כל הזמן המשכתי ללכת לעמותה. דפנה דיברה יותר על הכיתה, על תלמידה שכתבה שירים והחביאה, ואני מדי פעם צוחקת איתה על המורה לספרות הכי עצבנית שראיתי. היא זכרה כל שם של כל אחת, כאילו זה היה אתמול.
יום רביעי, אני במונית שירות, פתאום נוקש הטלפון. מייל חדש.
מאיל. אישי, מהכתובת שלו.
“יעל, קיבלתי. אני בדרך. מתי אפשר לבוא? ארבע שנים אני מנסה למצוא אותה. אמרו לי שסגרו, אין מספר, אין כתובת. את מצאת.”
ארבע שנים הוא חיפש. לא מצא אותה. לא מצא עד שאת מצאת עבורו.
נשמתי עמוק, שלחתי לו כתובת, תיאמתי שעה.
עכשיו נשאר החלק הכי קשה לספר לדפנה.
***
בבוקר שישי נמצאתי כרגיל. היא ישבה שם כבר, עם התמונה, הידיים העדינות על הברכיים. בחוץ שמש ראשונה של אפריל, קרן אחת נכנסת עד לשטיח.
התיישבתי, הבאתי תה.
“דפנה,” אמרתי, “יש לי משהו חשוב לספר…”
היא חיכתה.
“מצאתי תלמיד שלך, זה שכותב ספרים. קוראים לו איל בן צור. את קראת את הספר שלו, שלקחת מהמדף. והוא רוצה לבוא. לפגוש אותך.”
פתאום הכל נעצר. אפילו השיר ברדיו. רק השפתיים שלה כמעט לוחשות: “לא.”
“דפנה, אל תגידי ישר לא.”
“אני לא רוצה שיראה אותי ככה. פה, במעון, עם המעיל הזה. לא.”
הורידה את הראש. בפעם הראשונה הידיים שלה רעדו ממש.
עמדתי שם, בת עשרים ושש, בלי לדעת מה נכון. כל המשפטים שהכרתי לא עבדו. עמדתי מול אישה שמצאה לכל תלמיד מילה נכונה לי לא היה.
ואז נזכרתי.
“את אמרת לי שאפשר לחזור. לא אני. את. את מסתכלת כל יום על התמונה כי את מאמינה תמיד אפשר לחזור. הוא מחפש אותך ארבע שנים, לא מצא, לא שכח. עכשיו הוא בא.”
היא הסתכלה בי ארוכות, משהו עמוק שם שינה מקום.
“ארבע שנים?” לחשה.
“כן. הוא זוכר אותך.”
הסתכלה על התמונה, הצביעה: “הנה, שם, איל. תמיד ישב קרוב לחלון, שקט. כשקרא לא היה אוויר בחדר.”
החביאה את התמונה, אמרה בשקט: “טוב.”
איל הגיע למחרת.
חיכיתי לו ליד הדלת, הוא היה גבוה, חיוור, שקית נייר ביד. הוא רעד, מין פחד של מבוגרים, אשמה.
נכנסנו פנימה. דפנה עמדה ליד המיטה, לא ישבה. מעיל על הכתפיים, תמונה בכיס.
“זו את?” הוא לחש.
היא הנהנה.
הוא עמד רגע. “כן, תמיד אמרת ‘טוב’ כשסוף סוף הצלחתי במשימה קשה, נכון? וחייכת רק בקצה השפתיים.”
היא חייכה באמת, רק בזווית הקטנה.
“גדלת, איל.”
“גדלתי. כתבתי ספר עלייך. ‘קול מן הקיר’ זה את. את שמעת אותי, כשלמדתי לשתוק מהעולם.”
הוא הוציא ספר בכריכה קשה, עם הקדשה.
“זה לך. היה תמיד לך.”
היא לקחה, חיבקה חזק קרוב לחזה.
התרחקתי מהם, זה היה רגע שלהם.
הם ישבו ודיברו אולי שעה, שעתיים לא שומעת מילה, אבל פתאום דפנה צחקה בקול, ראשונה מאז שהכרתי אותה.
איל הציע לעזור לה עם כל מה שצריך תעודת זהות, דירה, עבודה.
היא סירבה, פחדה שהוא עושה לה טוב מטעמים של מסכנות. הוא אמר “זה לא. את נתת לי שפה ומקום. אני מחזיר חוב, לא עושה טובה.”
היא הסתכלה עליו ארוכות. “טוב,” אמרה וחייכה בזווית הפה.
***
אחרי חודש הגעתי לדירה, קומה שנייה בבניין ישן בתל אביב, עשר דקות הליכה מהמקלט. דפנה קיבלה חדר קטן מיטה, מדף, שידה. הכול נקי ומסודר, כמו בכיתה.
על המדף עמדה התמונה לא עוד מקומטת, ברורה, במסגרת עץ פשוטה. חלק מההווה, לא רק העבר.
הכינה תה נענע. “את רוצה תה?”
“ברור,” חייכתי.
הלכה למטבח, דיברה עם השכנה: “בוקר טוב אתי, הקומקום פנוי?” הקול שלה עמוק, צלול, אבל יש בו רכות חדשה שלא שמעתי אצלה קודם.
הסתכלתי על התמונה, על הילד בשורה האמצעית, על המורה שבזכותה כל זה התגלגל.
איל דאג לעורכת דין אחרי שלושה שבועות כבר הייתה לה תעודת זהות, קצבת זקנה וחדר קבוע. ריטה מהמקלט עזרה להגיש מועמדות בתור ספרנית בספרייה ברחוב לווינסקי והיא קיבלה ראיון.
הניחה שתי כוסות, עם נענע הפוך מהמקלט, אז אני הבאתי, עכשיו היא מביאה.
“תודה,” אמרתי. “על המשפט שאפשר לחזור.”
“את יודעת,” אמרה, “לחזור זה לא הבית הישן, לא הכיתה בחולון. זה המקום שבו את שוב את. חשבתי שהתמונה היא על העבר. היא על מי שאני עכשיו, ואולי גם מחר.”
הביטה לרגע עלי ואז מעבר לחלון, וחייכה, פעם ראשונה באמת לא אל המצלמה אל אנשים. היא חזרה.
סיימתי תה, קמתי. “נתראה בחמישי,” אמרתי ונפנפתי.
“תחזרי,” ענתה, “אני כאן.”
שני מילים “אני כאן”. למישהי שפעם לא הייתה לה כתובת, זה הכול.
ירדתי לרחוב, נשמתי אוויר מלא באפריל ותל אביב, ריח אדמה אחרי הגשם, עלים ראשונים של עץ תות בגינה. והבנתי בגיל חמש עשרה קראתי ספר על ילד ומורה, והנה, עכשיו, אני המישהי שנמצאת ליד כשצריך.
והתמונה? בסוף עומדת על מדף. לא מוסתרת, לא מקופלת. במסגרת עץ פשוטה. והמורה שבה, עכשיו היא שוב כאן. היא, ואני, ואיל כל אחד חזר הביתה, בדרכו.
אפשר לחזור. דפנה הוכיחה.
