בול דואר…
– נדב עזב את יעל, – אמרה אמא באנחה כבדה.
– מה זאת אומרת? – לא הבנתי.
– אני בעצמי לא מבינה. היה בשליחות חודש. חזר מישהו אחר לגמרי. אמר ליעל, כאילו, תסלחי לי, אני אוהב מישהי אחרת, – אמא שקעה במחשבות והביטה בנקודה אחת באוויר.
– ככה אמר לה? זה לא ייתכן. זה נורא, – התחלתי לכעוס על נדב, בעלה של אחותי יעל.
– רינה התקשרה, אמרה שאמא שלהם לא מרגישה טוב, הזמינה מד״א. מתברר שליעל היה התקף נוירולוגי, לא יכלה לבלוע, – אמא הפנתה את מבטה לאט ונשמה עמוק.
– אמא, תנשמי. ברור שטעתה יעל, כמו שאומרים, שהעבירה את נדב למרכז הבית כאילו היה משיח עם מזוזה ביד. רקדה סביבו. עכשיו היא אוכלת את הדייסה שבישלה. חבל עליה. מקווה שלא רציני עם ההיא. נדב אוהב את יעל ואת רינה, – סירבתי להאמין למה ששמעתי.
אצל נדב ויעל הייתה אהבה מטורפת, תשוקה בוערת. אחרי חודשיים הם התחתנו. נולדה להם ילדה, רינה. החיים שלהם התנהלו בשקט ובסדר, עד שהכל התהפך…
כדור שלג…
כמובן שמיהרתי לבקר את אחותי. קשה לגעת בנושאים רגישים, במיוחד עם אדם קרוב.
– יעלה, איך זה קרה? נדב הסביר משהו? מה עבר עליו? – שאלתי אותה אינספור שאלות.
– ציפי, אני בעצמי בהלם. מאיפה יצאה האישה הזו? כישפה אותו כנראה. נדב כמו אחוז דיבוק רץ אליה. אי אפשר לעצור אותו. אמר לי, יעלה, החיים צריכים לזרום, לא לזלוג. ארז את הבגדים ונעלם. הרגשתי שמישהו גרר לי את הפנים על המדרכה. כלום לא ברור לי – הדמעות זרמו לה על הלחיים.
– יעלה, חכי. אולי יחזור הבורח שלך. קורים דברים, הכל פתוח, – חיבקתי אותה חזק.
הבורח לא חזר.
נדב עבר לעיר אחרת. נישא לאישה חדשה.
נועה הייתה מבוגרת מנדב בשמונה עשרה שנה. הפרש הגיל הזה לא הפריע לאף אחד מהם לאהוב באמת ולהיות מאושרים. “לנשמה אין גיל,” נהגה נועה לומר.
נדב היה מוקסם ממנה לחלוטין. היא הפכה לעוגן שלו.
האופי של נועה? מיוחד…
ידעה לאהוב, ידעה גם שלא. הייתה פראית, משוחררת. מילה שלה יכלה להיות מתוקה כמו דבשאו חדה כסכין.
נדב העריץ את נועה.
כל פעם היה שואל את עצמו:
– איפה היית כל החיים, נועה שלי… חצי חיים חיפשתי אותך…
יעל, בינתיים, החליטה לנקום בכל הגברים באשר הם.
הייתה יפה מאוד. הסתובבו אחריה ברחובנשים וגברים כאחד.
התחילה קשר עם הבוס שלה בעבודה, סחררה לו את הראש.
– יעלה, תינשאי לי. אביא לך את העולם, לא צוחק.
– לא רוצה להתחתן, איציק, נמאס לי…
בוא נלך לים, רוצה שרינה תנשום אוויר טוב, – קרצה לו.
– בואי, מתוקה…
סמי, היה פשוט יותר. עזר בבית, תיקן לה את הדירה.
לא הציע נישואין. היה נשוי וצמוד לאשתו.
יעל פשוט שיחקה בשניהם…
היא לא אהבה אותם, הם פשוט עזרו לה לשרוד. זה הכל.
אבל הלב שלה נשאר אצל נדב. ראתה אותו בחלומות, התעוררה בוכה, נזכרת בכאבים. לא יכלה להפסיק לחשוב עליו.
“מה לא עשיתי בשבילו? תמיד הייתי טובה, דאגתי לו, לא רבנו אפילו מה לא הספיק לו?”
שנים חלפו.
יעל המשיכה כךלפעמים מחייכת מסתורית לאיציק, גירשה את סמי שוב לביתו.
כשרינה כבר הייתה בת עשרים, החליטה לנסוע לבקר את אבא שלה.
קנתה כרטיס רכבת, כל הדרך חשבה איך להתחיל שיחה עם נועה.
הגיעה לעיר אחרת.
דפקה על הדלת.
– נראה לי שאת רינה, – פתחה לה אישה מרתקת.
“ואמא הרבה יותר יפה,” חשבה רינה לעצמה.
– את נועה? – שאלה רינה.
– כן, תיכנסי. אבא לא בבית. בקרוב יגיע, – הובילה אותה למטבח.
– איך את? איך אמא? – התעניינה נועה, מזגה תה.
– נועה, איך הצלחת לקחת לי את אבא? הוא הרי אהב את אמא, אני יודעת, – רינה הביטה לה ישר בעיניים.
– רינה, לא הכל בחיים ניתן לשלוט. אהבה לא צפויה. יש רגעים שמפגש אחד משנה הכל. שמיים מחברים ומפגישים. לפעמים לא מבינים למה. אנחנו פשוט משנים צעדים בריקוד. אין הסבר, – נועה נשענה לאחור על הכיסא.
– אבל אפשר להתאפק, אפשר לכבד את המשפחה… רינה לא הסכימה עם דבריה של נועה, והביטה בה בעיניים מלאות כאב.
– אי אפשר, ילדה, – ענתה נועה בשקט.
– תודה על הכנות, – רינה דחתה את כוס הקפה.
– רינה, רוצה טיפ שובב? גבר הוא כמו בול דואר: ככל שאת יורקת עליו יותר, הוא נדבק אליך חזק יותר, – נועה צחקה, – ובכלל, צריך לדעת מתי להיות פלדה ומתי להיות קטיפה דרך אגב, רבנו עם אבא שלך בשבוע האחרון.
– תודה על הטיפ. אפשר לחכות לאבא? – נלחצה רינה.
– לא בטוחה, הוא כבר שבוע גר במלון. אתן לך את הכתובת, – כתבה לה פתק, – הנה, קחי.
רינה שמחה למדי. כך תוכל לדבר עם אבא לבד, ללא עדים.
– להתראות ותודה, – אמרה רינה ויצאה מהר.
היא מצאה את המלון. דפקה על הדלת של החדר.
נדב הופתע מאוד לראות אותה, והיה נבוך.
– רינה, דווקא תכננתי לחזור היום… את הרי יודעת, אחרי ריב כזה
– אבא, זה עניין שלכם. אני רק רציתי לראות אותך, – רינה לקחה את ידו.
– מה שלום אמא? – נדב חיפש מילים.
– הכל טוב, אבא. התרגלנו בלעדיך, – רינה נשמה עמוק.
עבר עליהם ערב שקט בחדר המלון. קצת צחוק, קצת בכי…
– אבא, אתה אוהב את נועה? – שאלה פתאום.
– מאוד. סליחה, ילדה שלי, – ענה נדב בביטחון.
– הבנתי. אני צריכה ללכת עוד מעט, – אמרה.
– תבואי לבקר, רינה. אנחנו משפחה, – נדב השפיל את מבטו.
– ברור – רינה יצאה משם בקלילות.
כשחזרה הביתה, החליטה לא להאמין למילים ריקות של גברים, ולא להילחם על מה שלא בידיה. פשוט לשחרר.
אבל אחרי שלוש שנים הופיע גבר אחר. שמו היה יאיר. הוא כמו הונחה מהשמיים עבור רינה.
רינה ידעה מידזה האחד שלה.
כשפוגשים את המתאים, כל השאר מאבד טעם…
יאיר חיבק אותה מכל הלב, והיא נשבתה באהבתו. התאהבה בו לגמרי וללא תנאים.
ובסוף הבנתי, שלפעמים צריך לתת לחיים לזרום, ולא להאחז במה שאבד. החיים מלמדים אותנו, בסבל ובלב נשבר, להיפתח לדבר האמיתי כשהוא סוף סוף מגיע.
