תמר כהן נכנסה למדרחוב של הקומה שבה גרה משפחת בנם, מלאה בציפייה מרגשת. היא רצתה להפתיע את כל המשפחה במתנה מיוחדת עבור נכדתה האהובה פיסת חן קטנה. קופסה בגובה של חצי מטר הייתה קשורה ברצועת משי ורוד והייתה מעוטרת בקשת מפוארת.
תמר לא חסכה במאמץ, זמן או כסף למתנה הזו. היא ארגנה מסע שלם! נסעה לחיפה לבקר במעצב המתמחה בשחזור בובות ישנות, תפרה בעצמה שמלה כחולה ותבשילון קטן לבובה, והוסיפה לקולקציה מעיל זנב מצמר, מגפיים מצמר כבש, צעיף עם כובע, רצועות רשת עדינות וחולצה, וכן שמלה עם פסים. כל זאת היא הכינה במו ידי. זו הייתה אותה בובה ישנה שהיא קיבלה בתור מתנה ליום הולדתה בסוף שנות השישים, כשהייתה רק נערה בת שמונה ממשפחה צנועה. הבובה הייתה המשחק היחיד שהיה לה, והביאה לה אושר בלתי נשכח. תמר החליטה לשקם אותה ולתת לה חיים חדשים, כי בובות מודרניות נראות לעיתים קרובות ריקות וחסרות נשמה, בעוד שלזו הייתה קסם של פעם.
וואו קראה החותנת בתגובה, איפה מצאת את האוצר הזה?
זו הבובה הראשונה והיחידה שלי! השיבה תמר, ולא שמעה את ההתפעלות של החותנת. נסעתי לבקר את אחותי בכפר, שם היא השאירה אותה בבית ההורים. כולנו יש לנו בנים, ולכן לא היה מי שיביא אותה אחרי. היא נשארה בקופסה עם רגל שבורה במשך שנים כמה בכיתי כשנפגעה הרגל! ובסופו של דבר היא השתנתה לחלוטין. עכשיו היא נראית כחדשה, ואף יותר! השחזרן עשה פלאים!
סבתי, בבקשה! קפצה נכדתה הקטנה, אורייה, בעוד המבוגרים המשיכו לבחון את הבובה.
אה, כמה יפה איזה שמלה! גם לי הייתי רוצה אחת!
אולי אני אבנה לך שמלה דומה?
מי הולך היום ללבוש בגדים משנות השבעים? הוסיף יוסי, הבן.
שקט, אבא! אני רוצה! קראה אורייה בתשוקה.
תתני לך, פיסת חן, הכל יהיה שלך! חיזקה תמר. ובינתיים היא תיקרא נטע.
בּההה, שם רע! אני אקרא לה צ׳לסי! טענה אורייה.
אבל ילדה! נרתעה תמר, שם כלב!
לא, צ׳לסי, כמו מהסדרה! המשיכה אורייה והלכה ללטף את הפנים של הבובה. העיניים הכחולות של הצ׳לסי נפתחו שנית. ראיתם?!
החתנת, שלא הייתה הקיימת של החותנת, העלתה את ההתרגשות:
אה, לי היה משהו דומה בילדותי! רק שהגוף היה רך וממולא. כמה יופי! תני לי להחזיק אותה לרגע
אורייה העבירה בחוסר רצון לבובה של החתנת, וכעת עקבה אחר כל תזוזה של המתנה.
איזה יופי! המשיכה החתנת, תסתכלו על ההכחשה ועל העיניים המבריקות! איך היה לי בבקשה שמלה כחולה בדיוק כמוה! היא צחקה וראתה את החיוך על פניה של תמר.
איך יכלת לתפור את כל הבגדים בעצמך? הכתה החתנת בתדהמה. את באמת אמנית!
תודה, חותנת יקרה, השיבה תמר, כאשר השפעת הלחיים הוראתה נצנצת באדום כמו רימון.
החתנת חייכה בהתלהבות וקרענה את הבובה:
בואו נבדוק מה היא יכולה לעשות! צ׳לסי, תגיד “אמא!”
הבובה פלטה קול אלקטרוני לילדי: “אמא!”
ההורים, יוסי וסבתו, החליפו מבטים משועשעים, והדמעות של תמר נגעו ברגש של נוסטלגיה. החתנת חייכה כמו ילד שמצא מתנה סודית.
חכו רגע! חזרה החתנת, והניחה את הבובה על הרצפה, ושירה: הולך, הולך, הילד הולך!
אמא, חייך יוסי, זה לא מפתיע לילדים היום
אני זוכרת שהייתי מוכנה למות בשביל בובה כזו, המשיכה החתנת, אפילו לאכול קילו של גזר מבושל! היא חייכה על תמר, שהחזירה את הבובה לנכדתה.
בתקווה שארק תמצא את הכפתור הקטן, תמר לחזה את אורייה:
אל תפרקי את הכפתור, הוא שוחזר גם הוא, היא הודיעה.
החיים המשיכו במבטאות, והקפה הועלה לכבוד האירוע. אורייה רצה לשולחן, חזרה לשחק בצעצועים וצפייה בסרט מצויר. הבובה נרטבה במצב של פינוי, וחתול הבית קפץ והחל להבין את שערותיה הלבנות של הפיסת חן.
איפה נכדנו הגדול, יאיר? שאלה תמר.
הוא בחוץ עם חברים, ענה יוסי. בחיי הנעורים שלו יש לו תכניות משלו.
תמר שאלה אם ברכה ניתנה ליום הולדתה של אורייה. היא הכניסה לה חמש מברשות צבע וציור, ולאחר מכן יוסי הרים אותה על האוזניים חמש פעמים, אחד לכל שנה.
החתנת גינתה בקול רם, “זה היה קובל, אבל זה רק לשעשוע”. היא זכרה פגעים מהעבר כשאחותה הגדולה גררה אותה מהשיער, והחלה לכעוס על תמר שלא הפריע.
יוסי ניסה למתן ולומר שהדבר לא היה רציני, והחתנת נזכרה באיזו קונפליקט ישן. הבן של תמר, עוז, שם כוס ולקח צעד בעד עצמו.
תמר סיפרה על תנור נוכחי, שכשהיא יצאה למרפסת הבוקר מצאה תוכו תוכי מדבר בשם פטרו, באותו קול חמוד וצהוב. כולם צחקו, חוץ מהחותנת שהתכווצה.
בפתאום תמר נבהלה כששמעה קול חזק:
אל תעשה את זה, פיסת חן! היא קראה, והזיזה את השולחן בעזה.
אורייה הרימה את העיניים וחזקה את הבובה, והחלה לצבוע את הלחיים של הצ׳לסי במרקר אדום. אביה של אורייה ניסה לחטוף אותה:
תן לי! קרא, ולקח את הצבע מהיד.
החתנת נבהלה, ותמר נולדה מדמעותיה, “זה רק צעצוע”. אך תמר לא ראתה זאת כצעצוע פשוט. היא הלכה לחדר, שטפה את הבובה במים, והייתה חכמה לשים לב לא לגרום למים לחדור לשיער.
היא חיבקה את הצ׳לסי בעדינות והחזירה לה את השמלה הכחולה שהייתה לה על הריצפה. על לחייה נותרו קווי צבע, אבל היא חלקה את השיער בחן וחייכה אל אורייה.
בואי, אורייה, יש לי סיפור לספר לך, הזמינה תמר את נכדתה, וישבה איתה על ברך.
כשהייתי ילדה קצת יותר מבינך, כמעט ולא הייתה לי צעצועים או בגדים חדשים, הייתי לובשת מהאחיות הגדולות, שליש מהן היו שלוש. אחינו הגדול, קובי, היה עובד בחקלאות, אז לפני שהלך לשירות הצבאי. חיינו בצניעות אימא טיפלה בנו לבד. אבא נפטר כשעוד לא עברתי שנה, והיום הולדתנו נזכר במרשמים זולים של לחם.
באותו אביב, הגיע לחנות כפרית כמה צעצועים, וביניהם בובה יפהפייה! היא הייתה כה יקרה שלא קיבל אותה אף אחד, ולכן קראו לה נטע. היא הייתה חלום של כל ילדה.
היא עצרה והביטה בבובה.
ואז קובי שב מהצבא לפני יום הולדתי השמונה, והביא לי את הבובה בקופסה. הוא חיבק אותי, אמר: “יום הולדת שמח, בתי”. הוא שם לב שהבובה מזכירה לי! היא חייכה.
כמה שמחה הבובה הביאה לי! למדתי לתפור לה בגדים, לשיר לה, ולהיות איתה עד גיל ארבעה עשר, עד שהשברתי רגל אחת. אחרי זה שמרתי אותה בקופסה, והיא נותרה בלבי לנצח.
תמר הרגישה דמעות של תודעה, והחתנת נזכרה במילים קשות. היא נשטפה בחיבוק של יוסי, וכולם הרגישו את המשמעות של הזיכרון.
עכשיו, אורייה, הבובה שלך משוחזרת, מחודשת, כמעט זהה לחדשה. תעשי איתה מה שתרצי, אני לא אפגע. היא שלך.
אורייה אוחזה בבובה בחוזקה, חיבקה אותה למעלה, ונגעה בכתף של תמר: סבתא, אני מבטיחה שלא אפגע בנטע יותר, היא האהובה עלי, היא ראויה לכך.
נטע? אמרה תמר בפליאה. לא, צ׳לסי. קיבלה אורייה בחיבוק והחלה לאמור: כמה יפה את, פיסת חן יקרה שלי!
המשפחה חייכה יחד, והחתנת הרימה כוס מלאה ביין:
לחיי אורייה ולנעה! לחיי הפיסות שלנו!
הסיפור הסתיים במבט חם ואהבה, ובמילים של תמר: החיים הם כמו בובות ישנות אם משקיעים זמן ואהבה, הן חוזרות לחיים, מזכירות לנו שמאיפה באנו, ומה באמת חשוב חיבוק של לב פתוח.
