בדיחה
– רותם! רותם! אפשר להעתיק?
הלחישה של עידית נסעה בין כל השולחנות בכיתה, והמורה מירית הפסיקה רגע למלא את היומן.
– דגן, מספיק כבר! תכתבי בעצמך!
– מירית, זה קשה לי! עידית, כמו תמיד, ענתה בלי להתבלבל.
– ואיפה שמעת שזה צריך להיות קל? וחוץ מזה, רותם קיבלה עבודה אחרת, אז חבל בכלל שתנסי.
– מה זאת אומרת?! היא הרי יושבת ראשונה!
– בדיוק בגלל זה חייכה מירית בזווית הפה, ומחקה את הטון של עידית נתתי לה משימה מיוחדת.
– נו, באמת! זה לא פייר! עידית כרעה אל המחברת שלה, אבל במהרה חזרה לחפש פתרונות אחרים.
אף אחד לא שם לב איך רותם התכווצה מאחורי השולחן, חוששת להרים עיניים או להסתובב לאחור.
כולם ידעו ש”הקסם שבכיתה” זו רותם כל המורים סמכו על החכמה שלה. אז מה הפלא שכל כיתה נהנתה מהראש המבריק שלה. ולסרב לעזור? אוי ואבוי, כולם ייפגעו מיד.
אבל רותם לא הייתה רעה, היא אפילו נתנה להעתיק פה ושם, רק שאמא שלה תמיד אמרה לה לשמור קודם כל על עצמה.
– רותי, אני יודעת שאת נשמה טובה, אבל זכרי שגם את חשובה. בשביל להתקבל לאן שאת רוצה, צריך תעודה מצוינת. חבל שיקלקלו לך את הציונים בגלל מישהו שלא השקיע בלימודים.
המילים של אמא תמיד היו הגיוניות, אבל רותם הייתה נאנחת כשהייתה שומעת אותן. הלוואי שהייתה יודעת כמה זה קשה להיות מצטיינת בכיתה שבה אף אחד לא אכפת לו באמת
רותם עברה לבית הספר הזה אחרי שאמא שלה התגרשה, והסיבות לכך רבות. אחת המרכזיות הייתה שגם טל, אחיה הקטן של רותם, נולד לא מזמן. הכול היה מסתדר, אלא שהילד הזה נולד לאבא, אצל אשתו החדשה, כשעוד היו ההורים ביחד.
לאף אחד לא בא להסביר לרותם את כל זה. המבוגרים טיפלו בענייניהם, ורותם ישבה בחדר הילדים עם חוברת ציור ועפרונות, ממלאה עמוד אחר עמוד בשחור, בלי להשאיר מקום לקרן אור.
הראשונה שחשבה שיש בעיה הייתה הסבתא.
– מה עשיתם לילדה? תראו איך הבאתם אותה לזה!
היא אמנם הייתה אמא של אבא, אבל משום מה תמיד צידדה באמא של רותם.
– אבא שלך היה אותו הדבר, הלך וחזר כל תקופה. ככה הם אבל תמיד חזר, בלי ילדים מבחוץ.
– וסלחת לו?
– לא הייתה לי ברירה, גאולה. אהבתי אותו וידעתי שגם הוא אוהב אותי. אחרת, לא היה חוזר שוב. היה קשה לסלוח? אין לי מילים. אבל גם לסלוח עד הסוף לא ממש הצלחתי. חייתי ונשרפתי. ועכשיו אני בכלל לא מבינה בשביל מה? אבל את, תגידי תודה לגורל שבעלך עזב ככה. אני רואה אותך, היית סולחת ולוקחת אותו חזרה, נכון?
– לא יודעת זה מאוד כואב
– מבינה. עוד דבר, רותם נמצאת עכשיו בדיוק באמצע. תרחמי עליה, גאולה. הילדה לא אשמה
– נכון. אנחנו אשמים.
ואמא של רותם עשתה מה שאף אחד לא ציפה: היא הושיבה את רותם בת השש הסוערת והסבירה לה הכול בפשטות.
– רותם, אבא ואני לא נגור יותר באותו הבית.
– למה?
– אנחנו נפרדים. מעכשיו אנחנו נחיה שתינו יחד. את תראי את אבא בסופי שבוע או כשיתאפשר. רותם, אל תבכי! תסתכלי עליי, אבא תמיד יישאר אבא שלך!
– ואת? רותם מרחה דמעות בכעס המבוגרים כל כך טיפשים! תמיד עושים רק מה שבא להם!
– ולאן אני אלך?! צחקה אמא.
– אל תלכי לשום מקום
רק אז הבינה גאולה מה כל כך הפחיד את רותם, כשציורים שלמים נצבעו שחור.
לקח זמן, אבל גאולה הצליחה להרגיע את רותם ולהסביר לה שהכול יהיה טוב. רותם המשיכה לראות את אבא, לא בתדירות שהייתה רוצה, אבל מספיק כדי לדעת: לא את עזבו, אלא את אמא. אבא המשיך לפנק אותה, ואפילו נוצרה הבנה טובה עם אשתו של אבא דפנה, שהיא הייתה נחמדה ולא עשתה בעיות. רותם הסתדרה יפה עם אחיה תום, ובסופו של דבר היה שקט.
עם זאת, מה שקרה הותיר חותם בלב של רותם. מדי פעם עלו מחשבות שאולי אבא עזב כי היא לא מספיק טובה. הרי עם דפנה הוא מסתדר? מגדל ילד, רוצה עוד. אותה הוא לא רצה לגדל אולי היא פשוט לא מתאימה?
אמא והסבתא חזרו ואמרו לה שזה לא נכון, אבל זיק של ספק תמיד המשיך לנקר והוא חיכה תמיד לרגעים הקשים, כשהייתה הכי צריכה ביטחון בעצמה.
בהתחלה זה לא היה מי יודע מה מורגש. נניח, כשרעדו לה הברכיים בכיתה א׳ בטקס כשהייתה צריכה להקריא שיר.
שבוע שלם רותם התאמנה בבית מול המראה; הייתה בטוחה שתצליח, הרי בגן תמיד קיבלה את התפקידים הכי קשים. ועדיין, מול כולם שכחה הכול, ופרצה בבכי.
המורה חני התכופפה, ליטפה לה את הלחי ואמרה בשקט: “תספרי לי אחר כך, בסדר?”
וכך, בסוף יום, המורה מירית לא שכחה ושאלה את רותם לשיר בכניסה.
– הנה את. תספרי לי שיר? אני כל כך סקרנית!
ומה שחשוב למעמד הזה רותם לעולם לא תשכח. כשהשנים עברו ומירית הפכה להיות המחנכת שלה היא שמחה, כי ידעה: יש לה מישהי קרובה, שמבינה ותמיד תעמוד לידה.
מירית אכן שמרה עליה.
– יש לך ילדה עדינה, מאוד חכמה, אבל שברירית אמרה תמיד לאמא. חשבת אולי להעביר אותה לבית ספר למדעים? יש לה ראש של מתמטיקאית, וכאן… הילדים לא בדיוק בכיוון. אצלנו כיתה רגילה, המניעים פשוטים, לימודים לא הכי מעניינים כאן. רותם משתדלת לא לבלוט וזה חונק אותה כמו שמיכה כבדה. מבינה?
אמא ידעה אך לא יכלה לעשות כלום. הבית ספר ההוא היה בצפון תל אביב, רחוק מידי, ואין לה איך להביא אותה לשם. אבא מחכה לילד נוסף, סבתא חולה וגאולה אמא של רותם עובדת בשתי עבודות בשביל לחסוך לדירה טיפה יותר מרווחת. בחדר הקטן הן כבר כמעט ולא מסתדרות.
– רותם, עוד קצת סבלנות. נסדר עניינים, ואולי תעברי לבית ספר ההוא, טוב? אמרה אמא בעייפות וחיבקה אותה חזק מול הטלוויזיה.
– אמא, אל תדאגי. אהיה בסדר
– מה שלום הלימודים?
– יאללה, נסתדר! ענתה רותם הכי עליזה שאפשר, אף שידעה שמצב הלימודים שלה לא כזה מזהיר.
– לא להסתדר ולא להיסחף! התחילה לדגדג אותה. יאללה, לפרטים!
רותם צחקה, ניסתה לברוח מהדגדוגים, עד שנכנעה וסיפרה הכול מהתחלה.
באמת, אף אחד לא צחק או העליב אותה חזיתית. אבל מאחורי הגב כל הזמן שמעה:
– שוב רותם מחפשת תשומת לב. כזו חכמה, ברור שאחרי התשובות שלה אין לנו סיכוי לקבל ציון טוב. מה כל כך דחוף לה להרשים?
אף אחד לא אמר לה את זה בפנים עד שיום אחד השתנה הכול.
– רותם! עשר דקות! אני לא מספיקה כלום! עידית לחשה והיא התקרבה למחברת של רותם.
המורה מירית כבר הייתה מרוכזת במשהו אחר ולא שמה לב לעידית.
חבר לשולחן, נעם, השתחל ושיתף אותה במשימה של עידית.
– תודה! לחשה רותם, הצביעה על הטעות, והוא תיקן לבד בשקט.
לקראת סוף שיעור השליטה עברה לידיים של עידית, והכיתה נרגעה.
אחרי הצלצול סערה.
– את נורמלית?! את יושבת כמו פסל! סוף רבעון ועזרת לי כמה? חברות את קוראת לזה?! התריסה עידית, מתופפת בשולחן של רותם.
– עידית, את לא צודקת רותם ניסתה להישאר שלווה, אבל בפנים כבר בערה.
מה קשור בכלל שהיא חייבת למישהו משהו?
ה”מה קשור” הזה זה מסבתא, שכל פעם שמישהו היה מקלל, היא הייתה אומרת “מה קשור”. אסור היה לרותם לקלל מילים קשות, כי “את בת, לא פועל נמל!”.
– אבל גם את היית בת והיית מדברת לא יפה! שמעתי!
– אני אישה מחוספסת. לי מותר, לך עוד לא יש בזה קסם, בת שלי. בגיל שלך עדיף לא, שלא ירצו לרחוץ לך את הפה בסבון
– אבל בנים כן מקללים!
– זה משהו אחר. יש דברים שלבנים מותר, ולך, לא תמיד. את רוצה להיות “אחד מהחבר’ה” או שיזמינו אותך מתישהו לחופה, רותם?
– מי אמר שזה סותר?
– תאמיני לי, בנים מתחתנים עם הבנות המיסתוריות והמתוקות. לא עם ה”הכי חבר”. ככה זה
– וואלה. אמא שלי גם אמרה את זה.
– תשאלי אותה על זה
עכשיו גם רותם רצתה לקלל קצת, אבל משהו בפנים הוביל אותה פשוט להתעלם.
– עידית, עזבי אותה! נעם התערב, כועס אף אחד לא חייב לך כלום!
– כי חברות זה לא ככה! עידית חבטה שוב בשולחן, גם אתה מעתיק!
– ממש לא! רותם התרוממה סוף סוף איזה שטויות! נעם פותר לבד! ואני עוזרת אם צריך! נמאס לי כבר! עזרתי עזרתי. מה הבעיה?
רותם לקחה ת’תיק, עברה דרך עידית וברחה מהכיתה כדי לא לבכות בפני כולם.
עידית לא רדפה אחריה, רק מלמלה בשקט: “ברור, רותם. יש עוד הרבה מה לחכות יום אחד תביני”.
מאותו יום הפסיקה עידית לדבר איתה, והכיתה חיכתה לראות איזו הפתעה חדשה היא תבשל.
ובאמת לעידית לא חסרה דמיון. היא ידעה להפוך חיים של מישהו ללא רצוי ל”פסטיבל”, כזה ששווה להתחרט על כך שהרגיזת אותה.
רותם חשבה מה צופן לה הגורל… ואז זה הגיע.
– רותם, די לבאס! שבועיים לא דיברת, בואי נשלים! עידית חייכה, ורותם כמעט נשברה.
– אני לא בדאון.
– נו, בסדר. עזבי. מה את מתכננת לעשות בראש השנה? בית? חו”ל?
נשמעה הכי רגוע שיש, רותם הרגישה רגועה.
חבל שרותם סמכה עליה באמת חבל. כי עידית לא תקעה סתם, והיא לא ידעה לשכוח עלבונות.
אז, כשמצאה רותם פתק בתיק, היא לא קישרה אותו לעידית בכלל:
“רותם, את מוצאת חן בעיניי. נעם”.
כתב היד היה כמעט כמו של נעם, והיא לא העלתה על הדעת שזה יכול להיות מישהו אחר.
רותם לא תדע שלפני שבוע עידית עזרה למורה אורית באנגלית, מצאה תלמידה שכותבת דומה לנעם, ואחרי קצת הפצרות כתבה וחיכתה ליום המתאים.
– עכשיו, רותם, תבכי קצת גם את! לא רק אני כאן בוכה עידית הכניסה את הפתק, סגרה את הרוכסן של רותם, ופנתה להעסיק אותה במשחק.
– רותם, למה את כזה חלשה? יותר מהר! עוד מכה! הבנות שחקו איתה ואיש לא צייץ כשהיא שלפה את הפתק.
– מה זה? רותם! מה נסגר? שקטה וחמודה? בנות, תראו! נעם מאוהב ברותם! עידית חטפה והסתובבה ברחבי הלוקר, אולי נבנה לכם אסטרטגיה וזוגיות?
– עידית, תחזירי את הפתק!
– עזבי! בעצם, בואי נקצר תהליכים… נעם! נעם! עידית יצאה וקראה לנעם.
רותם החווירה.
רק יומנה הפרטי ידע שגם לה נעם מוצא חן, וגם אמא שלה.
– זה רע, אמא?
– למה?
– כי זה מוקדם
– אין מוקדם באהבה, רותם.
– זו אהבה?
– עדיין לא ממש. זה נקרא התאהבות. זה ההתחלה.
– ואהבה זה כמו?
– תדמייני שאת עומדת על סף דלת. פתחת חריץ, ומציצה. שם בפנים אושר, כאב, התרגשות, הכל מהכל.
– גם שנאה?
– כן, כי אהבה היא תחושה עוצמתית. רוצים להרגיש לאהוב, וכשאין, מתחילים לכעוס או לקנא. קשה, אבל במיוחד מרגש לגלות ולפתוח את הלב. ולפעמים, גם לעמוד בפתח זה מספיק מרגש.
– ומה את אהבת יותר?
– אין כמו הרגעים האלה, חוץ מהרגע שבו נולדת.
– אז זה מעולה?
– אם את שומרת על עצמך בטח שכן.
רותם שמרה את הסוד כמו אוצר עד שעכשיו.
עידית שמה לב, איך קיפלה את הפתק, איך הסתכלה מהר לעבר הדלת, לכאורה מנומסת, יכולה הייתה להבין שנעם שיחק איתה כדורעף ולא היה יכול להשאיר פתק.
הבנים יצאו מהחדר, פורצים בצחוק, ועידית מתהדרת בפתק, רותם חיוורת ושותקת בפינה.
– מה קורה פה? המורה מירית הופיעה משום מקום, וכולם השתתקו.
– מירית, יש חדשות! עידית נישקה בהופעה מגוחכת את הפתק, רותם ונעם התאהבו!
– על מה את מדברת? מה ביד?
– פתק מנעם לרותם, שהוא בעניין!
– שקט! פנתה מירית לרותם רותם?
ובאותו רגע היא נזכרה בוקר של כיתה א׳, בדמעות, במבט של מירית שהבטיחה לה “אין לך מה לחשוש”.
ואיכשהו, רותם מצאה אומץ להתנתק מהקיר, פסעה קדימה, נעצרה מול המורה שהתבוננה בה כאימא דואגת, תהיה ותומכת.
– עידית לקחה לי פתק. לא רציתי שיתגלגל לכולם.
– הבנתי אותך. נעם? הסתובבה אל הבנים.
ופתאום קרה משהו מפתיע:
– כן, אני כתבתי.
נעם דחף את חבריו, צעד לעבר עידית ולוקח את הפתק.
– לקרוא מכתבים של אחרים זה לא יפה, עידית.
– אתה משקר! צעקה, מבינה שלא יקרה כלום ממה שרצתה.
לא יהיו לעג או חרם, לא יהיה שיימינג. רותם תמשיך לצעוד ברחבי בית הספר בגאווה.
דווקא עכשיו, רותם הרגישה לא פחד אלא משהו אחר, בא ליבה קלילות, כמעט כאילו יש לה כנפיים. שטות, ברור. בני אדם לא עפים. אבל היא… ממש הרגישה שהיא כמעט אףה.
– עידית? חייכה מירית.
– מה? זו רק בדיחה! הוא משקר כמעט בכתה.
– תני לי נעם לקח את הפתק מהיד של עידית, גלגל והניח ביד של רותם זה בשבילך. ובלי להראות יותר לאף אחד, בסדר? מירית, מה עם חיבור להיום? המורה אורית אמרה, לא הספקתי להכין.
– יפה שאתה כן כנה לפעמים. יהיה, נכתוב על מה שקרה היום כולם לכיתה, מיד!
וככה כל כיתה ז׳3 התפזרה, לא אכפת להם יותר מעידית האדומה, מהחיוכים של נעם ורותם, ומהפתק הקטן שרותם מחזיקה.
היא תדביק אותו ליומן ותשמור עליו עד שיום אחד, בחתונה שלה, היא תיתן אותו לנעם “קח, בעלי”.
– מה זה, אשתי?
– ההתחלה שלנו.
– ואת סומכת עליי שאקרא?
– אתה הרי יודע הכול!
– לא, לא הכול.
– ומה נשאר סוד? רותם תצמד לנעם, בין קריאות “מרור! מרור! מרור!” של האורחים.
– זוכרת שסיפרת לי על התאהבות? על דלת והסף?
– כן!
– חצית את הסף?
העיניים של רותם יזרחו, והוא ישמע את הלחישה שלה, אפילו עם כל הרעש:
– בטח! ועוד נעלתי את הדלת אחרי. כבר לא רק מאוהבת.
– מה זאת אומרת? יתפלא נעם.
– ככה! אני אוהבת אותך.
– עכשיו הבנתי. רותם, מתוק לי?
– מתוק לי!
