הלצה
טליה! טלי! תני להעתיק!
הלחישה של יעל התגלגלה בין השולחנות כמו רסיס גשם בירושלים של חורף, וירדנה המורה הרימה מבט מהמחברת הכחולה שלה, עם שארית מהקפה של עשר.
יעל, תירגעי! כתבי בעצמך, בסדר?
גברת ירדנה, זה נורא קשה! ענתה יעל בלי להתבלבל, בדיוק כמו שהיא רגילה.
ומי אמר שהחיים קלים? וחוץ מזה, לַטליה יש גרסה אחרת במבחן. אז לנסות ממנה זה סתם בזבוז זמן.
מה פתאום?! היא יושבת ראשונה!
נו ברור חייכה ירדנה, מחקה את יעל, הבאתי לה דף משלה, מתוקונת.
נו באמת! זה לא הוגן! יעל קדרה רגע למחברתה, ואז התחילה להשתעשע בפתרונות יצירתיים חדשים.
אף אחד לא ראה את טליה חסרת-השקט, מתכווצת בשקט מאחורי השולחן, לא מעיזה להביט סביב.
כל המורות ידעו שטליה היא מקור החסד של הכיתה. הראש שלה מבריק כמו שמש בשדרות רוטשילד. ואם תעז לסרב זה כאילו הורדת את כל הכיתה על הראש שלך.
אבל טליה לא הייתה ילדה רעה מעולם. כשביקשו להעתיק עשתה זאת בזהירות, בדיוק כמו שאמא שלה תמיד אמרה:
טלי, אני יודעת שאת ילדה כל כך טובה. אבל אל תשכחי לדאוג גם לעצמך. את רוצה להתקבל לאוניברסיטה שאת חולמת אליה, נכון? כדאי שתשמרי על תעודה יפה, שלא תקבלי בעיות בגלל שאחרות לא מתאמצות מספיק.
הדברים של אמא היו נכונים, אבל טליה רק נשמה עמוק כששמעה אותם. הלוואי שאמא תדע כמה קשה להיות מצטיינת בין חברים שמבחינתם הלימודים זה עוד נטל
טליה עברה לבית הספר הזה אחרי שהוריה התגרשו. היה פה מטרפת של סיבות, אבל העיקרית לאמא נולד תינוק חדש. הילד הזה היה בן של אבא ואשתו החדשה בעודם עדיין נשואים, אבל הסיבות נשארו למבוגרים.
אף אחד לא חשב להסביר לה, וכל מה שנשאר לטליה היה לשבת בחדר ילדים ולצבוע עמודים בשחור עם טוש, דף אחרי דף, ביסודיות.
הראשונה שגילתה את זה הייתה סבתא:
מה קורה פה? הבאתם את הילדה למצב כזה?
הסבתא הייתה מצד אבא, ובחיים לא אהבה את העלילות של בנה. אבל היא הייתה בצד של אמא, משום מה.
כמוך, כמו אבא שלך גם הוא מתרוצץ כל חייו, טבעם רק בלי ילדים אמרה לאמא.
ואת סלחת לו?
מה אני אעשה, רותי? אהבתי אותו. וגם ידעתי שהוא אוהב. אם לא, לא היה חוזר כל פעם.
זה לא קשה למחול?
זה גיהינום, לא קשה. אבל בסוף את מגלה, שאין לאן לקחת את הכאב. ומוזר לומר אולי מוטב לו הוא יצר ילד אחר כך את לא תתני לו לחזור, נכון?
אולי גמגמה אמא, דמעותיה בולטות.
אבל הילדה באמצע בין פטיש לסדן. תרחמי עליה. בן שלי עקשן. אותך אני מעריכה. אז תעשי שטליה לא תסבול. זה לא היא אשמה
נכון, צדקת. מי שאשם אלה רק אנחנו.
שם קרה משהו שאף אחד לא ציפה. אמא הושיבה את טליה מולה וסיפרה לה הכל, לראשונה בחיים:
טליה, אבא ואני לא גרים יחד יותר.
למה?
אנחנו מתגרשים. מעכשיו נגור שתינו, ואת תראי את אבא בסופי שבוע. טלי, אל תבכי. תסתכלי עלי אבא יישאר אבא שלך! הוא לא הולך לשום מקום! מבטיחה!
ואת? את לא תלכי?
רק אז אמא הבינה, מה טליה כל-כך פחדה, כשצבעה בשחור על הדפים.
עבר זמן עד שהסבירה לה, והרגיעה את החשש ההוא; לא היה קל, אך לבסוף אפשר היה, בערך, לנשום. טליה נפגשה עם האב לפעמים; מעט, אבל זה הספיק להבין: לא את עזבו, את אמא. האב פינק, והסדר עם האמא שמר על האינטרסים של טליה. חופשות, בילוי עם האח, יחסים סבירים לאשתו של האב רונית לא הייתה אנטיפתית, ואהבה ילדים.
אף על פי כן, מה שקרה הותיר צלקת אצל טליה, ותולעת הספק המשיכה לכרסם בה: אולי אני בעצמי הבעיה, לא מושלמת, וככה זה אולי בגלל זה אבא לא רוצה לגדל אותי בין הילדים שלו.
אמא וסבתא ניסו לשכנע שזה שטויות, אך תחושת החוסר לא נעלמה. התולעת ידעה להעלם, אך צצה בכל רגע שבו טליה הייתה צריכה ביטחון מוחלט ועמוד שדרה.
בהתחלה אף אחד לא ראה את זה. סתם ברכיים רועדות בטקס ראש השנה בבית ספר בצפון תל אביב. כל השבוע למדה עם אמא שיר קטן, מול המראה, ידעה אותו בע”פ. בגן הייתה תמיד ראשונה בתפקידים קשים, כי סמכו שהיא תסתדר.
אבל הפעם זה לא בא. המיקרופון בידה, הקהל, היא מחפשת את בני המשפחה ושוכחת הכל. דמעות זולגות, ולא מילה יוצאת לה מהפה.
המנהלת שהגישה לה את המיקרופון כרעה ברך, ליטפה את לחיה ולחשה:
תספרי לי אחר כך?
טליה הנהנה.
לשמח, ירדנה לא שכחה. בסיום היום חיכתה לילדה בכניסה.
היי, בואי תספרי לי את השיר. מאוד רוצה.
למראית עין שטות להפליא. אבל עבור טליה שם הכל קרה. היא נשמה עמוק ודקלמה והמבוגרות מחאו כפיים:
כל הכבוד! ידעתי שתצליחי!
אבל נכשלתי.
מה פתאום?! הצלחת לגמרי! תראי, כולנו מחיאות כפיים! זה בכלל לא משנה איפה דקלמת. את אלופה! ככה המנהלת אומרת! הבנת?
נראה לי שכן
את הרגע הזה טליה תשמור תמיד. וכשתגיע לחטיבה, וירדנה תהיה המחנכת שלה, תשמח לדעת שיש לה “צד שלה” בבית הספר. ירדנה באמת היתה שם בשבילה.
יש לכם ילדה רגישה, חכמה ונפלאה. באמת מיוחדת! חשבתם להעביר אותה למגמה ריאלית בתיכון בעיר? המתמטיקה זורמת לה בדם, פה קל לה מדי. היא צריכה אנשי שיחה, לא רק ילדים שמשחקים בסמארטפון. אמרה ירדנה לאמא.
רותי ידעה, אבל הבית ספר ההוא רחוק, ואין מי שיוכל להסיע. אצל האבא בדרך לתינוק נוסף, הסבתא חולה, רותי עובדת בשתי מקומות, מנסה לחסוך לדירה גדולה, כי בחדר אחד כבר אין מקום.
טליה, עוד קצת סבלנות. נסדר את העניינים, נתאם את בית הספר. בסדר?
זה בסדר, אמא, ענתה טליה ועלתה על הספה לידה, מחבקת חזק.
איך בלימודים?
סביר
סביר? סביר לא מסתדר לי! צאי מזה! אמא מיד שאלה; וטליה, צוחקת מהדגדוגים, ספרה הכל בסוף.
בכיתה אף פעם לא העליבו אותה בפנים, אבל מאחורי הגב:
שוב היא עושה פוזה! שמעת איזה פרזנטציה נתנה במורשת? ברור, לנו לא תהיה אף פעם חמש.
איש לא אמר לה כלום בפרצוף, עד אותו יום.
טלי! יש לי עשר דקות! תני להעתיק! לחשה יעל ביאוש; ובכל זאת, טליה הרימה דף טיוטה.
ירדנה, שהייתה שקועה בהודעות, לא שמה לב.
ניצן, שותף הספסל, דחף קלסרים בשביל שתוכל לראות את שאלות הגרסה של יעל.
תודה, לחשה טליה, הצביעה לו על התשובה הלא נכונה.
מבט, רפרוף קטן של עיפרון וזהו. הספיקו שניים שמבינים אחד את השנייה.
בינתיים יעל קיבלה את הדף, והכיתה שתקה.
עם הצילצול כאוס.
את אמיתית? יושבת לך כמו פסל! סיום שנה! אני לא הספקתי כלום, ואת?! חברה את! יעל דפקה בשולחן.
טליה רגועה בחוץ, כועסת בפנים.
למה בעצם? למה היא תמיד חייבת למישהו משהו?
הלשון של סבתא עלתה לה בראש: כשכעסה, החליפה “קללות” ב”איזה שטן”, ואסרה על טליה להגיד משהו יותר חריף.
את בת, לא שמעברית. אל תתבזי.
אבל גם את אמרת פעם! טליה צחקה.
אני כבר לא בת לשידוך! לי מותר לעשן ולפלט אחת.
אז לבנים כן מותר?
לפעמים את לא רוצה להיות ידידה, את רוצה להיות אהובה ככה זה.
למה?
כי בני אדם רוצים סוד, משהו עדין, פינכה בלב, לא סתם מלים. סבתא צחקה.
עכשיו מאוד רצתה טליה לצעוק ממש במלים של יעל וחבריה, אבל משהו עיכב אותה בפנים.
יעלי, עזבי אותה! אמר ניצן, תוחב את מחברת הפיזיקה לתיק.
למה כולם חייבים לך? הוסיף בקור.
חברים לא עושים ככה! יעל בעטה שטותית בשולחן. וגם אתה מעתיק!
ממש לא! טליה סופסוף הרימה קול, די! עזרתי, נכון? מה יש לך?
הרימה תיק, עקפה את יעל ויצאה בכעס, מדחיקה את הדמעות.
יעל נשארה, מלמלה מתחת לשפם: ברור, נראה איך תחזיקי מעמד, טליה. קצת ענווה
מהיום הן כבר לא דברו שבועות.
הכיתה חיכתה למה שיוזמה של יעל תביא, והיא תמיד ידעה להפוך את החיים של “מי שמעצבנת אותה” לחגיגה עגומה במיוחד.
טליה דאגה. אך אז פתאום יעל הופיעה:
טלי, די כבר! חודש שאת לא מדברת איתי! בואי נעשה שלום, מה את אומרת? חייכה מקסים.
אני בסדר, לא כועסת.
כן, בטח טוב די, שכחנו. איפה את חוגגת את הסילבסטר? בבית? או תסעי?
הכול נשמע תמים, טליה קצת נרגעה. כמו חלום, שבו חושבים שהכול בסדר עד הנפילה.
טליה לא קישרה ליעל כשהציצה בפתק שנשמט לה מהתיק:
“טליה, את ממש מוצאת חן בעיניי. ניצן.
דומה לכתב היד של ניצן שכן הספסל, אפילו לא עלה בדעתה לחשוד. מנין לה לדעת שיעל עבדה יומיים עם מזכירת בית הספר, איתרה אחת מהכתיבה דומה וקיבלה את הפתק בעזרת חברות מכיתה אחרת.
עכשיו נצחק חשבה יעל, והחביאה את הפתק בטליה בתיק.
בחדר הלבשה בזמן חינוך גופני אף אחד לא היה. טליה חזרה על מכת-כדור, יעל וחברותיה הסיחו את דעתה.
טלי, מה זה? אמאלה! איזו שקטה! תראו, ניצן נדלק על טלי! יעל נופפה בפתק, מחייכת.
יעל, תחזירי!
מה את דואגת? והפתק נישא לעבר חדר הבנים.
רק טליה והמכתב הסגול הקטן; בושה, חשש וסוד, שבחיים לא חשבה לחשוף.
אהבתה הראשונה. ידעה על זה רק ביומן והתייעצה עם אמא:
אמא, זה בסדר?
אם את מרגישה שמחה, זה בסדר.
זה מוקדם?
לאהבה אין שעה, טליה.
זה בטח לא אהבה.
נכון, זה סימפטיה מיוחדת, תחילת הדרך כמו דלת שאת פותחת לה ולאט מציצה מי יגיע. לפעמים תצא שמחה, כאב, אפילו שנאה קטנה, כי אהבה לוקחת. אבל גם בלי אין באמת חיים.
אז זה טוב?
הכי טוב בעולם, אם את שומרת על השכל שלך.
כך שמרה בסוד, עד ליום שהכול יצא.
יעל קלטה הכול את פרצוף הלחץ, המבט; טליה כלל לא ידעה שניצן בכלל באולם, ולא יכול היה להכניס את הפתק.
הבנים צחקו כשהגיע הפתק, טליה בכתה בפינה.
מה קורה פה? ירדנה הופיעה פתאום.
יעל מיהרה:
גברת ירדנה! יש לנו חדשות! נופפה בפתק חתן וכלה!
יעל, מה את אומרת? מה זה?
הפתק. ניצן כתב לטליה! הוא מאוהב בה.
הצחוק קפא.
שקט! פנתה ירדנה לטליה, טלי?
פתאום עלה בזיכרונה של טליה השחר בספטמבר, התקתוק ההוא מבפנים של המנהלת שבעטה בה עד שתקום שוב.
אין לי מה להתבייש, נכון?
בצעדים מהוססים יצאה מהקיר, עמדה מול ירדנה, מביטה עיניה אמא מלטפת. כן, אותו דבר.
יעל לקחה לי את הפתק. לא רציתי להראות אותו לאף אחד.
הבנתי אותך. ניצן? פנתה לבנים. קרה מה שאיש לא ציפה.
כן, אני כתבתי.
ניצן ניגש, שלף את הפתק מיעל, החזיר לטליה.
לא יפה לקרוא דואר של אחרים, יעל.
אתה משקר! יעל כבר כמעט בכתה.
לא יהיו יותר גיחוכים, לא חרמות. טליה פשוט תלך זקופה.
רק מה שפעם היה פחד הפעם, פתאום, הפך לאור דק בין השכמות שלה.
זה לא כנפיים, חלילה בני אדם לא עפים, ברור.
אז למה היא מרגישה עכשיו שכל הגוף שלה קל, שאולי תרחף פתאום מחדר הערכה של בית הספר הישן?
יעל? נזפה ירדנה בעדינות.
מה? זו סתם הלצה והוא משקר כמעט בוכה.
תחזיר, ניצן החזיר את הפתק, זה שלך. בפעם הבאה, תשמרי על סודותייך, טוב? גברת ירדנה, האם היום יש חיבור אצל המורה נורית?
מצוין! והיום חיבור בנושא הרגע: “אמון”. קדימה, לשיעור!
כיתה ז3 יצאה בשטף, לא שמים לב ליעל הסמוקה מהקנאה, לטליה וניצן מחייכים, ולפתק הלבן שטליה שומרת באגרוף.
הפתק יודבק בפינת היומן שלה, ילווה אותה שנים, עד שאיפשהו בחתונה מול ניצן
קח, בעלי.
מה זה, אשתי?
ההתחלה שלנו.
באמת את נותנת לקרוא מה שכתבת?
אתה כבר יודע הכול!
לא הכול.
ומה נשאר בסוד? היא מחבקת אותו, המערבולת בעולם נעלמת.
זוכרת שסיפרת לי על האהבה? על הדלת והסף?
כן
את נכנסת?
ברור! סגרתי מאחוריי. אני כבר לא מאוהבת בך.
מה?!
נכון. אני אוהבת אותך.
עכשיו הבנתי. לחיים, טליה!
לחיים!
