כשהארוסה שלי עזבה אותי, היא השאירה אחריה שלישייה בת יומם ופיסת נייר מקומטת תשע שנים אחר-כך, בערב ראש השנה, דפקה פתאום בדלת.
תמיד אמרו לי שלהיות הורה ישנה אותי. אף אחד לא הכין אותי שכל זה יתחיל בפתק תחוב מאחורי קופסת קפה ויסתיים בלחישה: “אבא, אנחנו עדיין איתך”.
הייתי בן 26, בדיוק חציתי את הקווים מערסולת הנעורים. עבודה שלא שנאתי, מיטת תינוק משומשת, קירות צהובים טריים, ואישה אחת, שהייתה לא רק אהובה אלא הבית עצמו.
אסנת לא הייתה רק בת הזוג שלי היא הייתה תל אביב של הלב שלי. הכרנו בצבא, נהנינו מלאכול סביח באמצע הלילה ולדבר עד שהשמש עולה. כשהתבשרנו על שלישייה, רעדתי, אבל רציתי לשקשק ביחד איתה. זו, כך חשבתי, אהבה אמיתית ללכת יחד בתוך הפחד. “לעד”, היה נדמה לי, הוא הנוף שמול עינינו. רק שאותו “לעד” התפוגג אחרי שישה שבועות.
בוקר אחד, אסנת נשקה למצחי ולחשה שהיא רק קופצת לעבודה. היא לא חזרה. דקות של חרדה הפכו לשעות. התקשרתי שוב ושוב, רק המשיבון. התייצבתי במקום העבודה שלה לא הגיעה. לאט לאט, גוש האימה צנח החל ממפתח הלב אל הבטן. ואז גיליתי את הפתק הקטן מאחורי הקפה: “בבקשה, אל תחפש אותי.” לא שמי, לא שמות הילדות, לא התנצלות. רק שורה, והיא איננה.
המשטרה חיפשה, השכנות לחשו. הרכב שלה התאדה, פרטי כרטיס האשראי נעלמו כאילו בלעה אותם ים המלח. שום זכר לה, כמו צל שנמוג. ככה ידעתי, בנשימה כואבת, שזה נגמר. לא היה לי פנאי להישבר שלוש ילדות צורחות היו לי להחזיק.
ההורים שלי הגיעו מיד מגדרה. “אתה תישן, אנחנו לוקחים את הלילה,” אמר אבא. “כך נשרוד.” ושרדנו, בציפורניים. אמא, לא יכלה לסלוח. לעזוב תינוקות? “לא נסלח לעולם,” לחשה לי כשהייתי עוצם עין.
השנים ברחו כמו חול באצבעות. תמר גדלה ראשונה ישירה, בודקת גבולות. שירן רגישה ועמוקה, ואלומה שקטה, נצמדת אל הברכיים שלי כאילו שם היא בטוחה. שלושתן הפכו ליקום שלי. ניסיתי דייטים, אבל מלאות השלישייה הבריחה כל אחת מהן אחרי קפה חיוור. הבנתי אבהות זה מספיק.
ואז, כמעט בדיוק תשע שנים למחרת, בערב ראש השנה, רגע לפני שכולם יורים באוויר, מתפוצץ ניחוח אוזני המן והמולת שוק הכרמל, מישהו דופק. פתחתי, חשבתי שזה השכן עם הטורטית, ואז הזמן קפא.
עמדה שם אסנת, שלג טיפות ראשונות על כתפיה. היא נראתה זרה ובכל זאת אצלי. יצאתי החוצה לסגר את הדלת מאחורינו, ורק לחשתי: “מה את עושה פה?” היא רעדה, “חייבת לדבר, ו… לראות את הילדות.” “אחרי תשע שנים?” שאלתי, “את פשוט חושבת שאפשר להיכנס שוב פנימה?”
“אני כבר בארץ שנתיים,” אמרה, קולה דועך, “רק אזרתי אומץ לדפוק. לא ידעתי איך להתחיל.” הבטתי בה, “לא ידעת או לא ניסית? השארת פתק מאחורי קפה ונעלמת.” היא נעמדה, מחבקת את גופה. “נחנקתי. בכי, הנקה, הלילה קירות נסגרים. השתגעתי.” הרכנתי ראש. “אז עזבת שלוש תינוקות?” היא גמגמה: “לא הייתי לבד. עמי, רופא בסורוקה, עזר לי לברוח. לא חשבתי.”
שקט שקע. “לא אהבתי אותו, פחדתי מהעולם. ברחתי איתו, כי לא עבר לי שום דבר אחר בראש.” “לאן ברחת?” “היינו בטורקיה, ואז יוון. עמי המשיך לעבוד. הייתי תלויה בו, לא יכולתי לצאת. כלא אחר.” “שבע שנים?” שאלתי, והיא לחשה: “כשחזרנו לארץ לארגן דרכון הצלחתי להשתחרר. עברתי לעבוד בתחנה ברמת גן, איספתי שקל לשקל לתקן את מה שקרס.”
“את לא תופיעי פתאום אחרי שנים ותחליטי שהכול חוזר,” אמרתי. “את לא בוחרת מתי יפוג המחיר.” “הן הבנות שלי,” רעדה לה השפה. “אני ילדתי אותן.” “ואני גידלתי. כל חום, כל לילה, כל קללה, כל כאב גדילה. את לא היית כאן.” עיניה נעשו חדים. “אז נקבע אצל שופט.” וכמו תמיד, סגרה דלת ונעלמה לתוך הסופה.
שבוע אחר כך, דרישה משפטית הגיעה: משמרת משותפת. “השתקמתי רגשית”, כתבה. באותו ערב, ישבנו לארוחה, סיפרתי לבנות שלי את האמת. הן הקשיבו. אלומה שאלה: “זה קשור לאמא?” תמר רצתה לדעת האם באמת באה לראות אותן. הבטחתי להן שאני נשאר לידן, תמיד.
פגשנו אותה בבית קפה בשוק, היא התיישבה מתוחה, נועצת חיוך מתאמץ. הילדות החזיקו ספלי שוקו. אסנת פתחה בסיפורי בית ספר, שירן קטע אותה בשאלה שביקעה את האוויר: “אז למה עזבת אותנו?” אסנת דיברה על פחד ולחץ. “ועכשיו את מוכנה?” לחשה תמר. “הסתדרנו יופי בלעדייך,” הפטירה אלומה. “את כמו זרה.” בסוף הסכימו להיפגש שוב רק עם אבא.
שבועיים חלפו, והשופט סגר את התיק. השליטה נשארה אצלי; אסנת חויבה לשלם דמי מזונות רטרואקטיביים. היא החווירה כשראתה את הסכום בשקלים. “פגישה בסופ”ש, לעשות לק בגבעתיים, סבבה?” בתמורה קיבלתי הודעה: “טעיתי שחזרתי. תגיד להן שאני אוהבת טוב להן בלעדיי.”
קראתי שוב. מחקתי. סיפרתי לבנות דמעות לא היו. תמר חייכה: “יש לנו אותך, אבא, וזה מספיק.” חיבקתי אותן, הנשימה יצאה לי מכל הלב.
“אבל אבא, מגיע לנו יום לק!” צחקה שירן.
באותו סופ”ש לקחתי אותן לסלון היוקרתי בגבעתיים, כמו נסיכות. בסוף היום הפתעתי: “אנחנו טסים לדיסנילנד פריז!” הצחוק שלהן מילא את המכונית. נסענו כל הלילה, הגעתי איתן לעולם אחר.
בלילה, באור הזיקוקים, חשבתי: אסנת נטשה, ובטעות העניקה לי מתנה שלוש בנות מדהימות. הן מבינות היום: לאהוב זו לא שלמות, אלא קביעות ויד יציבה.
