תקשיבי, את לא תאמיני… האקס שלי הופיע פתאום עם הזמנה לארוחת ערב. ואני, ברור שהלכתי לא כדי להתגעגע, אלא כדי שיבין איזו אישה כבר לא חלק מהחיים שלו.
תשמעי, כשאקס שולח הודעה אחרי שנים, זה לא איזה סרט הוליוודי. אין בזה שום רומנטיקה. לא קיטש, לא כנראה הגורל. קודם כל, זה שוק כזה בבטן. אחרי זה רץ לך בראש המשפט הזה: מה נזכר עכשיו?
ההודעה שלו קפצה לי באמצע יום רביעי הכי רגיל שיש, שנייה אחרי שסיימתי לעבוד והתכבדתי לעצמי בתה חם. זה היה הרגע הזה ביום, שהשקט יורד, העולם נדמה שמפסיק למשוך אותך, וסוף סוף את לבד עם עצמך. פתאום הטלפון רועד על השיש.
ואז השם שלו נדלק על המסך.
לא ראיתי אותו ככה, פתאום, כבר ארבע שנים. הסתכלתי על ההודעה בלי לומר כלום, לא מאיזו טראומה, אלא מתוך הסקרנות של מי שכבר עברה את זה ולא כואבת אותו עוד.
שלום. אני יודע שזה פתאומי. אבל… אפשר לפגוש אותך לשעה? הייתי רוצה לראות אותך.
בלי לבבות.
בלי את חסרה לי.
בלי דרמה.
רק הזמנה, כאילו מובן שהוא רשאי לבקש.
שלוק מהתה, וחיוך.
לא כי היה לי טוב, אלא כי נזכרתי בגרסה הקודמת של עצמי זו שהייתה מתרגשת, מחפשת סימנים, דואגת אם יש פה משהו גורלי.
הפעם שום סימן. אני בוחרת.
אחרי עשר דקות עניתי.
קצר.
ענייני.
אלגנטי.
סבבה. שעה. מחר. בשבע בערב.
הוא ענה בזריזות:
תודה. אשלח לך כתובת.
ופתאום הבנתי הוא לא היה בטוח שאתן לו את ההזדמנות. כלומר, הוא כבר לא מכיר אותי.
ואני? אני אישה ממש אחרת.
למחרת, זה לא היה כמו מתכוננת לדייט.
התכוננתי להראות לו מי נהייתי לא מי שאולי הוא מתגעגע אליה.
שמתי שמלה ירוקה כהה, ממש סולידית ויפה, עם שרוולים ארוכים לא מתרפסת, לא מתבלטת. בדיוק כמו שנוח לי לאחרונה.
השיער פזור. האיפור עדין.
הבושם יוקרתי ושקט.
לא עניין אותי שהוא יצטער.
רק שיבין.
זו לא אותה הרגשה בכלל.
המסעדה הייתה מהמקומות שבהם אין צעקות, רק כוסות מבריקניות, צעדים שקטים ושיחות רכות. התאורה החמיאה לכולם כל אישה יפה, כל גבר נראה בטוח.
הוא חיכה בפנים.
פתאום יותר קלאסה, יותר אסוף, עם הביטחון של גבר שמורגל לקבל הזדמנות שנייה כי כולם תמיד נותנים.
הוא ראה אותי, חייך חיוך רחב.
וואו, את פשוט מהממת.
הנדתי קלות, חייכתי, לא פירגנתי יותר מדי.
התיישבתי.
הוא התחיל ישר כאילו פחד שאם יחכה, אברח.
יצא לי לחשוב עלייך בזמן האחרון.
בזמן האחרון? עניתי רגוע.
הוא גיחך במבוכה.
כן נשמע פתטי, נכון?
אני שותקת.
שתיקות קשות לגברים שרגילים שמצילים אותם עם מילים.
הזמנו. הוא התעקש לבחור את היין. מרגישים שהוא מנסה להיות הגבר שיודע, זה ששולט על הערב כמו שפעם חשב שהוא שולט גם בי.
רק שהיום, אין לו במה לשלוט.
בזמן שחיכינו לאוכל, התחיל לספר על עצמו ההצלחות, האנשים, כמה הוא עסוק, הכל רץ מהר.
הקשבתי לו לא עם אזניים של אישה שמפנטזת עליו, אלא כמו מישהי שעבר לה.
באיזה שלב, הוא מתקרב אלי ואומר:
יודעת מה הכי מוזר? שאף אחת לא הייתה את.
המשפט הזה אולי ריגש אותי פעם.
היום אני מכירה כבר את הטריק הזה.
גברים חוזרים כשהנוח שלהם נגמר לא כשהאהבה תוקפת.
הסתכלתי עליו ברוגע.
ומה זה אומר בעצם?
הוא נאנח.
זה אומר שהיית אמיתית. טהורה. נאמנה.
נאמנה. מילה שתמיד הצדיק איתה למה אני צריכה להסתדר, לוותר, לעבור עליו בשקט בזמן שהוא נעלם עם החברה, הקריירה, הנשים, עם עצמו.
נאמנה עד שכבר לא היה לי מקום לעכל עוד.
ואז הכוס התמלאה, הוא האשים אותי שאני רגישה מדי.
הסתכלתי עליו, חיוך.
אתה לא קראת לי לכאן בשביל מחמאה.
הוא הופתע.
נראה שהוא לא מכיר נשים שרואות אותו באמת.
טוב את צודקת. רציתי לומר אני מצטער.
שקט.
סליחה שנתתי לך ללכת. שלא עצרתי אותך. שלא נאבקתי.
זה כבר הרגיש קצת יותר אמיתי.
אבל האמת מחכה מאוחר מדי ואז יש לה טעם של איחור ולא של מתנה.
למה דווקא עכשיו? שאלתי.
הוא שותק לשנייה. ואז כי ראיתי אותך.
איפה?
באירוע כלשהו. לא דיברנו. היית שונה.
בתוכי כמעט פרץ צחוק קטן. לא בגלל שזה מצחיק, אלא כי זה כל כך צפוי.
רק כשהפכתי לאישה שלא זקוקה לו הוא שם לב.
ומה ראית בעצם? שאלתי.
הוא בלע רוק.
אישה רגועה. חזקה. כולם סביבך מחשיבים אותך.
הנה האמת.
לא ראיתי אישה שאהבה אותי.
אלא ראיתי אישה שקשה לי להשיג שוב.
זה לא געגוע, זה רעב למי שאי אפשר לקבל חזרה בקלות.
הוא ממשיך:
הבנתי שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי.
פעם, המשפט הזה היה מעלה לי דמעות.
הייתי מרגישה שוב משמעותית.
היום אני רק מסתכלת עליו.
בלי טיפה של אכזריות רק בהירות.
תגיד לי משהו, אמרתי בשקט. כשהלכתי מה סיפרת עליי?
הוא מתבלבל.
מה את מתכוונת?
לחברה שלך. לאמא שלך. לאנשים. מה סיפרת?
הוא ניסה לחייך.
שפשוט לא הסתדרנו.
הנהנתי.
וסיפרת אמת? שאיבדת אותי כי לא שמרת עליי? כי הזנחת בזמן שביקשתי שתהיה נוכח?
הוא שתק.
וזה היה התשובה.
פעם חיפשתי סליחה.
הסבר.
Closure.
הפעם אין לי מה לחפש.
רק להחזיר לעצמי קול.
הוא שלח יד לשלי, לא באמת נגע. מחפש, אולי עוד יש לו רשות.
אני רוצה שננסה שוב.
אני לא התרחקתי, רק העברתי את היד באיטיות אל ברכיי.
אנחנו לא יכולים להתחיל מהתחלה, אמרתי בעדינות, כי אני כבר מזמן לא בהתחלה. אני אחרי הסוף.
הוא פוער עיניים.
אבל השתניתי.
מבט רגוע.
השתנית כדי שתוכל לסלוח לעצמך. לא כדי שתחזור אליי.
זה נשמע חד, אפילו לי.
אבל זה לא היה מתוך כעס זאת רק האמת.
ואז הוספתי:
קראת לי כדי לבדוק אם עוד יש שליטה. אם אוכל להתרכך. אם אזוז עוד צעד כשאתה מסתכל.
הוא הסמיק.
זה לא
זה בדיוק זה, לחשתי, וזה כבר לא עובד עליי.
שילמתי את החלק שלי. לא כי אני חייבת, אלא כי לא התחשק לי שיהיו לו מחוות, שיבקשו גישה בחזרה.
קמתי.
הוא מיהר לעמוד, דואג.
את פשוט הולכת?
לבשתי את המעיל.
אני הלכתי כבר מזמן, אמרתי, רגועה. פעם פחדתי שאני מאבדת אותך. ובפועל? מצאתי אותי.
מבט אחרון.
תזכור לא איבדת אותי כי לא אהבת. אִיבַּדְתָּ כי היית בטוח שאין לי לאן ללכת.
הסתובבתי.
יצאתי בלי עצב,
בלי כאב,
רק בהרגשה שמצאתי משהו יקר פי מיליון מאהבה ממנו
את החירות שלי.
ומה איתך? אם האקס חוזר משודרג את הולכת על עוד סיבוב, או בוחרת את עצמך הפעם בלי להתנצל?







