ההודעה ממנו הגיעה ביום רגיל לגמרי אולי точно בגלל това היא חלחלה עמוק.
הטלפון רטט כשעמדתי במטבח, ידיי רטובות, השיער אסוף ברישול. שום דבר לא הכין אותי לעבר.
“שלום. אפשר להיפגש? רק ארוחת ערב. יש לי משהו לומר לך.”
קראתי את ההודעה לאט.
לא כי לא הבנתי את המילים.
כי הרגשתי את המשקל שלהן.
פעם, הייתי נצמדת לבקשה הזאת בתקווה מדמיינת שזה סימן, שכאילו היקום מחזיר לי משהו שמגיע לי.
אבל אני כבר לא אותה אישה.
היום אני אישה שיודעת לכבות את האור, להירדם לבד, לא לצפות לצלצול טלפון.
אישה שיכולה להיות לבד מבלי להרגיש נטושה.
אישה שלא נותנת את השקט שלה למי שלא ידע להוקיר אותו.
ובכל זאת עניתי.
“אוקיי. איפה?”
ורק אחרי זה הבנתי לא שאלתי ‘למה’. לא שאלתי ‘מה שלומך’. לא היה שם ‘אתה חסר לי’.
וחייכתי לעצמי.
אני לא רועדת. אני בוחרת.
המסעדה הייתה כמו אלה שיש על הדיזנגוף תאורה חמימה שגולשת כמו דבש על השולחנות, מוזיקה עדינה, מפות לבנות, וכל כוס מזכירה לך שזה עולה יקר.
הגעתי מוקדם.
לא כי לא יכולתי לחכות.
כי תמיד טוב שיהיה לך קצת זמן להסתכל סביב, למצוא את היציאה, לארגן מחשבות.
כשהוא נכנס לא זיהיתי אותו מיד.
לא כי הוא השתנה, אלא כי משהו בו היה כבר עייף יותר.
לבש חליפה שנראתה כאילו נקנתה למישהו אחר.
יותר מדי מאמץ, פחות מידי רוגע.
המבט שלו נתקל בי ונשאר עליי קצת יותר מדי זמן.
זה לא היה געגוע.
לא אהבה.
זה היה העמוק הזה:
“היא לא נשארה איפה שהשארתי אותה.”
“שלום,” אמר. הקול שלו נמוך יותר, כאילו מתנצל.
הנהנתי קלות.
“שלום.”
התיישב. הזמין יין. אחר כך, הזמין בשבילי בדיוק את אותו היין שפעם אהבתי.
פעם, זה היה מרכך לי את הלב.
היום זה מרגיש כמו תרגיל.
יש גברים שחושבים שאם הם זוכרים מה את אוהבת הם ראויים לקבל אותך בחזרה.
לגמתי לאט. לא ממהרת לשום מקום.
הוא פתח במשפט שצריך לשמע נכון:
“את נראית נפלא.”
וחיכה כאילו לראות אותי נמסה.
חייכתי רק בצד הפה.
“תודה.”
וזהו.
הוא בלע רוק.
“אני לא יודע מאיפה להתחיל,” הוסיף.
“תתחיל מהאמת,” אמרתי בשקט.
הרגע היה מוזר.
כשאישה מפסיקה לפחד לשמוע את האמת הגבר מולה פתאום פוחד לומר אותה.
הוא הביט בכוס שלו.
“עשיתי איתך טעות.”
הדברים שלו הגיעו כמו רכבת מאוחרת בסוף מגיעה, אבל כבר כולם עזבו את התחנה.
“מה הטעות?” שאלתי בשקט.
הוא חייך במרירות.
“את יודעת.”
“לא. תגיד.”
הוא הרים את עיניו.
“נתתי לך להרגיש קטנה.”
הנה. סוף סוף.
הוא לא אמר “עזבתי אותך”.
לא אמר “בגדתי”.
לא אמר “פחדתי ממך”.
הוא אמר את האמת: שהוא כיווץ אותי, כדי להרגיש גדול.
ואז התחיל לדבר.
על לחץ.
על שאיפות.
על זה שהוא “לא היה מוכן”.
על זה שאני “הייתי חזקה מדי”.
הקשבתי.
לא כי אני שופטת אותו.
רק לראות האם הוא מסוגל לראות את עצמו, לא אותי.
כשהוא סיים, נשם עמוק:
“אני רוצה לחזור.”
מייד. בלי היסוס. בלי בושה.
כאילו החזרה שלי אליו היא זכות אחרי שסיים להגיד “סליחה”.
וכאן מגיע הרגע שנשים מכירות היטב:
המקום שבו הגבר מהעבר חוזר לא כי הבין משהו עלייך, אלא כי לא מצא מקום אחר לאגו שלו.
הסתכלתי עליו, ומצאתי משהו מפתיע:
לא כעס.
לא כאב.
בהירות.
הוא רוצה לחזור לא מאהבה אלא כי הוא צריך.
ואני כבר לא צריכה להיות התשובה לצורך של מישהו אחר.
הקינוח הגיע. המלצר הניח צלוחית קטנה.
הוא הביט בי בתחינה.
“בבקשה תני לי עוד הזדמנות.”
פעם, הבקשה הזו הייתה שוברת אותי.
היום זה נשמע כמו סליחה שנאמרה לאישה שכבר יצאה מהמקום.
שלפתי מהתיק קופסה קטנה.
לא קנויה, אלא קופסה פשוטה, אלגנטית, בלי קישוטים מיותרים.
הנחתי אותה בינינו.
הוא פער עיניים.
“מה זה?”
“זה בשבילך,” אמרתי.
אפשר היה לראות את התקווה בעיניים שלו גברית, ברגע אחד הוא שוב האמין שאולי אני עדיין ‘רכה’, שאולי אתן.
הוא פתח את הקופסה. בפנים מפתח אחד.
מפתח פשוט, מחובר למחזק מפתחות מתכתי סתמי.
הוא התבלבל.
“מה זה?”
לגמתי מהיין ואמרתי בביטחון:
“זה המפתח של הדירה הישנה.”
הפנים שלו החווירו.
שם עברו הימים האחרונים שלנו. שם קרה ההשפלה שלעולם לא סיפרתי לאיש.
הוא זכר. בטח שהוא זכר.
לפני שעזבתי, הוא אמר לי:
“עזבי מפתח. זה כבר לא שייך לך.”
אמר את זה כאילו אני חפץ.
ואז, הנחתי את המפתח כמו שביקש והלכתי. בלי דרמה. בלי הסבר.
אבל האמת? לא השארתי אותו.
את הרזרבי שמרתי בכיס.
לא בשביל נקמה.
בשביל קו הסיום.
כל סוף צריך נקודה. לא שלוש נקודות.
אז הנה אני. שנים אחרי.
אותו גבר.
אותו שולחן.
אישה חדשה.
“שמרתי עליו,” אמרתי. “לא כי קיוויתי שתחזור. אלא כי ידעתי שיום אחד תבקש להחזיר את מה שלא שלי.”
הוא הלבין.
ניסה לחייך.
“זו בדיחה?”
“לא,” עניתי ברוך. “זו השתחררות.”
לקחתי את המפתח מידיו, סגרתי את הקופסה, והחזרתי לתיק.
“לא באתי לכאן כדי שתתחרט,” אמרתי. “באתי לבדוק משהו.”
“מה לבדוק?”
הבטתי בו. הפעם בלי אהבה, ובלי שנאה.
כמו אישה שרואה את האמת ולא מהססת.
“שההחלטה שלי אז הייתה נכונה.”
רצה לענות, אבל לא יצא לו קול.
הוא לא רגיל לסיים שיחה בלי המילה האחרונה.
הפעם, הסוף היה בידי.
קמתי. הנחתי שטרות שקלים על השולחן, סכום מדויק לחלק שלי.
הוא קם בבת אחת.
“רגע אז זהו? ככה זה נגמר?”
חייכתי עדינות, כמעט ברחמים.
“לא. ככה זה מתחיל.”
“תתחיל מה?”
“החיים שלי בלי הנסיונות שלך לחזור אליהם.”
הוא נשאר קפוא.
לבשתי את המעיל שלי באלגנטיות. אישה לא ממהרת לרגע כזה.
וראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שיצאתי.
“תודה על הערב,” אמרתי. “אין לי יותר שאלות. וגם לא ‘מה אם’.”
ויצאתי.
בחוץ האוויר היה קריר ורענן.
מריחה של תל אביב בערב.
העיר לחשה לי:
“ברוכה הבאה לחופש שמגיע לך.”







