האקס שלי הזמין אותי לארוחת ערב “כדי להתנצל”… אבל אני הגעתי עם מתנה שהוא לא ציפה לה ההזמנה הגיעה ביום רגיל — ודווקא בגלל זה היא פגעה חזק הטלפון רטט כשעמדתי במטבח, ידיים רטובות, שיער אסוף בחפזה. שום דבר לא היה מוכן לעבר “היי. אפשר לראות אותך? רק ארוחת ערב. אני רוצה לומר משהו” קראתי לאט לא כי לא הבנתי אלא כי הרגשתי את המשקל שבמילים פעם הייתי נאחזת בהודעה כזו כאילו היא חבל הצלה. הייתי מדמיינת שזה סימן, שהעולם מחזיר לי משהו שמגיע לי אבל כבר לא הייתי אותה אישה היום אני יכולה לכבות את האור ולהירדם בלי לחכות לטלפון להיות לבד מבלי להרגיש נטושה לא לתת את השקט שלי למי שהתעלם ממנו ובכל זאת… עניתי “סבבה. איפה?” ושמתי לב: לא שאלתי “למה”. לא “מה קורה”. לא “איך אתה”. לא “התגעגעתי”. וזה העלה לי חיוך אני כבר לא רועדת. אני בוחרת המסעדה הייתה מהסוג שהאור נופל על השולחנות כמו זהב, מוזיקה רכה, מפות לבנות, כוסות שמצלצלות יקר הגעתי טיפה מוקדם לא כי התרגשתי אלא כי תמיד טוב לבדוק את החדר, למצוא יציאה, לסדר מחשבות כשהוא נכנס, לא זיהיתי אותו מיד לא כי השתנה, אלא כי היה… מותש חליפה ממותגת שמיועדת למישהו אחר יותר מדי מאמץ, מעט מדי נחת הוא ראה אותי ומבטו נתפס בי ארוכות מהנהוג זה לא היה רעב לא אהבה זו הייתה ההבנה הלא-נוחה: “היא לא נשארה היכן שהשארתי אותה.” – שלום – אמר קולו שקט יותר אני הנהנתי – שלום הוא התיישב. הזמין יין. ואז, בלי לשאול, הזמין לי – בדיוק את מה שאהבתי פעם פעם זה היה מחמם לי את הלב עכשיו זה הרגיש כמו מניפולציה גברים לפעמים חושבים שאם הם זוכרים את הטעם שלך, מגיע להם לחזור אני שתיתי לאט. בלי למהר הוא התחיל במילים “הנכונות”: – את יפה מאוד הוא המתין שאמס אני חייכתי – תודה ולא יותר הוא בלע רוק – לא יודע מאיפה להתחיל – תתחיל באמת – אמרתי המעמד היה משונה כשאישה מפסיקה לפחד מהאמת, הגבר מולה מתחיל לפחד להגיד אותה הוא נעץ מבט בכוס – פישלתי איתך הפסקה המילים הגיעו כמו רכבת שמאחרת — מגיעה, אף אחד כבר לא מחכה – פישלת איך? – לחשתי חיוך עגום – את יודעת – לא. תגיד הוא הרים מבט – נתתי לך להרגיש קטנה הנה, סוף סוף הוא לא אמר “עזבתי” לא “בגדתי” לא “פחדתי ממך” אמר את האמת: שהקטין אותי כדי להרגיש גדול ואז התחיל לדבר על לחץ על שאיפות על זה ש”לא היה מוכן” על זה שאני “חזקה מדי” הקשבתי לא לשפוט לראות אם הוא מסוגל להודות בלי לשים אותי כמראה וכשהוא סיים, נשף: – אני רוצה שתחזרי ישר בלי הכנה כאילו זה זכות, כי אמר “סליחה” והנה הרגע שכולן מכירות: כשהגבר מהעבר חוזר לא כי הבין, אלא כי לא מצא מקום נוח יותר לאגו הסתכלתי עליו ופתאום הרגשתי משהו מפתיע לא כעס לא כאב בהירות הוא חזר לא מאהבה, אלא מצורך ואני כבר לא התשובה לצרכיו הקינוח הגיע. המלצר הניח צלחת קטנה הוא הביט בי – בבקשה… תני לי צ’אנס פעם זה היה מרעיד אותי עכשיו זה היה התנצלות מאוחרת לאישה שכבר עזבה הוצאתי מהתיק קופסה קטנה לא מתנה מחנות קופסה פשוטה, אלגנטית הנחתי בין שנינו הוא מצמץ – מה זה? – בשבילך – אמרתי עיניו הוארו התקווה – התקווה הגברית שהאישה שוב “רכה”, שוב תיתן הוא פתח בפנים היה מפתח סתם מפתח מתכת הוא התבלבל – מה זה? אני לגמתי מהיין – זה המפתח לדירה הישנה פניו קפאו הדירה… שם היו הימים האחרונים שם קרה אותו השפלה שלא סיפרתי הוא נזכר ברור שנזכר כשעזבתי, אמר לי: “תשאירי את המפתח. זה כבר לא שלך.” כאילו אני רכוש אז, השארתי מפתח, אבל את הספר לא החזרתי כי ידעתי: יום יבוא ואצטרך נקודה כל סוף צריך נקודה. לא שלוש והנה אני שנים אחרי אותו גבר אותו שולחן אישה אחרת – שמרתי עליו – אמרתי – לא כי קיוויתי שתחזור. כי ידעתי שיום אחד תרצה אותי בחזרה הוא החוויר ניסה לחייך – זו… בדיחה? – לא – עניתי ברוך – זו חירות לקחתי את המפתח, סגרתי קופסה, החזרתי – לא באתי לכאן בשביל שתחזור – אמרתי – באתי לבדוק משהו – מה? הבטתי בו בלי אהבה, בלי שנאה כאישה שרואה אמת – שההחלטה שלי אז הייתה נכונה הוא ניסה להגיד, המילים נתקעו הוא הורגל להחזיק את הסוף הפעם הסוף בידיים שלי קמתי. שמתי כסף על השולחן הוא קם במהירות – רגע… זהו? ככה נגמר? חייכתי ברכות – לא. ככה זה מתחיל – מה מתחיל? – החיים שלי, בלי הנסיונות שלך להיכנס בחזרה הוא נותר קפוא אספתי את המעיל, בתנועה אלגנטית. אישה לא ממהרת ורגע לפני שהלכתי, פניתי – תודה על הארוחה – אמרתי – אין לי יותר שאלות. ואין לי “מה אם” יצאתי החוץ היה קריר רענן כאילו העיר לוחשת: “ברוכה הבאה לחירות שמגיע לך.” ❓ומה את היית עושה אם האקס יחזור עם “סליחה” ורצון לחזור — היית נותנת סיכוי, או סוגרת את הדלת בעדינות ובכבוד?

ההודעה ממנו הגיעה ביום רגיל לגמרי אולי точно בגלל това היא חלחלה עמוק.
הטלפון רטט כשעמדתי במטבח, ידיי רטובות, השיער אסוף ברישול. שום דבר לא הכין אותי לעבר.
“שלום. אפשר להיפגש? רק ארוחת ערב. יש לי משהו לומר לך.”
קראתי את ההודעה לאט.
לא כי לא הבנתי את המילים.
כי הרגשתי את המשקל שלהן.
פעם, הייתי נצמדת לבקשה הזאת בתקווה מדמיינת שזה סימן, שכאילו היקום מחזיר לי משהו שמגיע לי.
אבל אני כבר לא אותה אישה.
היום אני אישה שיודעת לכבות את האור, להירדם לבד, לא לצפות לצלצול טלפון.
אישה שיכולה להיות לבד מבלי להרגיש נטושה.
אישה שלא נותנת את השקט שלה למי שלא ידע להוקיר אותו.
ובכל זאת עניתי.
“אוקיי. איפה?”
ורק אחרי זה הבנתי לא שאלתי ‘למה’. לא שאלתי ‘מה שלומך’. לא היה שם ‘אתה חסר לי’.
וחייכתי לעצמי.
אני לא רועדת. אני בוחרת.

המסעדה הייתה כמו אלה שיש על הדיזנגוף תאורה חמימה שגולשת כמו דבש על השולחנות, מוזיקה עדינה, מפות לבנות, וכל כוס מזכירה לך שזה עולה יקר.
הגעתי מוקדם.
לא כי לא יכולתי לחכות.
כי תמיד טוב שיהיה לך קצת זמן להסתכל סביב, למצוא את היציאה, לארגן מחשבות.

כשהוא נכנס לא זיהיתי אותו מיד.
לא כי הוא השתנה, אלא כי משהו בו היה כבר עייף יותר.
לבש חליפה שנראתה כאילו נקנתה למישהו אחר.
יותר מדי מאמץ, פחות מידי רוגע.
המבט שלו נתקל בי ונשאר עליי קצת יותר מדי זמן.
זה לא היה געגוע.
לא אהבה.
זה היה העמוק הזה:
“היא לא נשארה איפה שהשארתי אותה.”
“שלום,” אמר. הקול שלו נמוך יותר, כאילו מתנצל.
הנהנתי קלות.
“שלום.”

התיישב. הזמין יין. אחר כך, הזמין בשבילי בדיוק את אותו היין שפעם אהבתי.
פעם, זה היה מרכך לי את הלב.
היום זה מרגיש כמו תרגיל.
יש גברים שחושבים שאם הם זוכרים מה את אוהבת הם ראויים לקבל אותך בחזרה.
לגמתי לאט. לא ממהרת לשום מקום.

הוא פתח במשפט שצריך לשמע נכון:
“את נראית נפלא.”
וחיכה כאילו לראות אותי נמסה.
חייכתי רק בצד הפה.
“תודה.”
וזהו.
הוא בלע רוק.
“אני לא יודע מאיפה להתחיל,” הוסיף.
“תתחיל מהאמת,” אמרתי בשקט.

הרגע היה מוזר.
כשאישה מפסיקה לפחד לשמוע את האמת הגבר מולה פתאום פוחד לומר אותה.
הוא הביט בכוס שלו.
“עשיתי איתך טעות.”
הדברים שלו הגיעו כמו רכבת מאוחרת בסוף מגיעה, אבל כבר כולם עזבו את התחנה.
“מה הטעות?” שאלתי בשקט.
הוא חייך במרירות.
“את יודעת.”
“לא. תגיד.”
הוא הרים את עיניו.
“נתתי לך להרגיש קטנה.”

הנה. סוף סוף.
הוא לא אמר “עזבתי אותך”.
לא אמר “בגדתי”.
לא אמר “פחדתי ממך”.
הוא אמר את האמת: שהוא כיווץ אותי, כדי להרגיש גדול.
ואז התחיל לדבר.
על לחץ.
על שאיפות.
על זה שהוא “לא היה מוכן”.
על זה שאני “הייתי חזקה מדי”.

הקשבתי.
לא כי אני שופטת אותו.
רק לראות האם הוא מסוגל לראות את עצמו, לא אותי.

כשהוא סיים, נשם עמוק:
“אני רוצה לחזור.”

מייד. בלי היסוס. בלי בושה.
כאילו החזרה שלי אליו היא זכות אחרי שסיים להגיד “סליחה”.
וכאן מגיע הרגע שנשים מכירות היטב:
המקום שבו הגבר מהעבר חוזר לא כי הבין משהו עלייך, אלא כי לא מצא מקום אחר לאגו שלו.
הסתכלתי עליו, ומצאתי משהו מפתיע:
לא כעס.
לא כאב.
בהירות.
הוא רוצה לחזור לא מאהבה אלא כי הוא צריך.
ואני כבר לא צריכה להיות התשובה לצורך של מישהו אחר.

הקינוח הגיע. המלצר הניח צלוחית קטנה.
הוא הביט בי בתחינה.
“בבקשה תני לי עוד הזדמנות.”
פעם, הבקשה הזו הייתה שוברת אותי.
היום זה נשמע כמו סליחה שנאמרה לאישה שכבר יצאה מהמקום.

שלפתי מהתיק קופסה קטנה.
לא קנויה, אלא קופסה פשוטה, אלגנטית, בלי קישוטים מיותרים.
הנחתי אותה בינינו.
הוא פער עיניים.
“מה זה?”
“זה בשבילך,” אמרתי.
אפשר היה לראות את התקווה בעיניים שלו גברית, ברגע אחד הוא שוב האמין שאולי אני עדיין ‘רכה’, שאולי אתן.
הוא פתח את הקופסה. בפנים מפתח אחד.
מפתח פשוט, מחובר למחזק מפתחות מתכתי סתמי.
הוא התבלבל.
“מה זה?”
לגמתי מהיין ואמרתי בביטחון:
“זה המפתח של הדירה הישנה.”

הפנים שלו החווירו.
שם עברו הימים האחרונים שלנו. שם קרה ההשפלה שלעולם לא סיפרתי לאיש.
הוא זכר. בטח שהוא זכר.
לפני שעזבתי, הוא אמר לי:
“עזבי מפתח. זה כבר לא שייך לך.”
אמר את זה כאילו אני חפץ.
ואז, הנחתי את המפתח כמו שביקש והלכתי. בלי דרמה. בלי הסבר.
אבל האמת? לא השארתי אותו.
את הרזרבי שמרתי בכיס.
לא בשביל נקמה.
בשביל קו הסיום.
כל סוף צריך נקודה. לא שלוש נקודות.

אז הנה אני. שנים אחרי.
אותו גבר.
אותו שולחן.
אישה חדשה.
“שמרתי עליו,” אמרתי. “לא כי קיוויתי שתחזור. אלא כי ידעתי שיום אחד תבקש להחזיר את מה שלא שלי.”
הוא הלבין.
ניסה לחייך.
“זו בדיחה?”
“לא,” עניתי ברוך. “זו השתחררות.”
לקחתי את המפתח מידיו, סגרתי את הקופסה, והחזרתי לתיק.
“לא באתי לכאן כדי שתתחרט,” אמרתי. “באתי לבדוק משהו.”
“מה לבדוק?”
הבטתי בו. הפעם בלי אהבה, ובלי שנאה.
כמו אישה שרואה את האמת ולא מהססת.
“שההחלטה שלי אז הייתה נכונה.”
רצה לענות, אבל לא יצא לו קול.
הוא לא רגיל לסיים שיחה בלי המילה האחרונה.
הפעם, הסוף היה בידי.

קמתי. הנחתי שטרות שקלים על השולחן, סכום מדויק לחלק שלי.
הוא קם בבת אחת.
“רגע אז זהו? ככה זה נגמר?”
חייכתי עדינות, כמעט ברחמים.
“לא. ככה זה מתחיל.”
“תתחיל מה?”
“החיים שלי בלי הנסיונות שלך לחזור אליהם.”
הוא נשאר קפוא.
לבשתי את המעיל שלי באלגנטיות. אישה לא ממהרת לרגע כזה.
וראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שיצאתי.
“תודה על הערב,” אמרתי. “אין לי יותר שאלות. וגם לא ‘מה אם’.”
ויצאתי.

בחוץ האוויר היה קריר ורענן.
מריחה של תל אביב בערב.
העיר לחשה לי:
“ברוכה הבאה לחופש שמגיע לך.”