יומן אישי הפרק של היום
איזה פלאי זה, איך החיים מתגלגלים בדיוק כמו שהם, ולפעמים היה יכול להיות אחרת לגמרי. השכנה, תמרה, תמיד מתפלאת כמה מזל יש לנו הילדים עוזרים כל הזמן, והנכדים תמיד באים לבקר.
היום, למשל, עידו הנכד האמצעי שלנו מגיע. סבא עמוס לומד איתו מתמטיקה ומוציא אותו לעשות מתח במתקנים שבגינה הציבורית מתחת לבית.
אני, נועה, ובעלי עמוס, רק קצת עברנו את השבעים זוג צעיר, אם תשאלו את עצמנו. שלושה נכדים מתוקים יש לנו, ברוך השם.
אתמול בערב, יחד עם שתי הנכדות הקטנה תהל והגדולה שרונה אפיתי עוגיות. יש מה להגיש עם התה, ולפנק גם את עידו שבא לבקר אחרי בית ספר.
נעה, אולי נלך לקנות גלובוס? קטע אותי עמוס מהמחשבות. קשה לעידו ותהלה להבין את המפה בשיעורי גאוגרפיה. צריך גלובוס אמיתי, גדול!
וגם כדור, צריך להוסיף. ראינו איך הבנים בגינה משחקים כדורסל, ועידו מת לנסות גם. הלוואי והיה לנו כדורסל, ושלא היינו צריכים להשאיל.
פתאום דפיקה בדלת. עידו חזר מהלימודים:
שלום סבתא! שלום סבא! בדרך עברתי במאפייה שלכם והבאתי לחמניות פרג שאתם אוהבים.
בלי שאמרתי, כבר הוריד נעליים, שטף ידיים ממש כפי שלימדתי אותו מאז שהיה קטן.
נו, איך היה בבית הספר? קיבלת ציונים חדשים? שואל עמוס.
סבא, קיבלתי שני שלישים במתמטיקה. תעזור לי, סבא? הסתבכתי קצת, לא הצלחתי לבד.
במה הסתבכת? חשבתי שכבר הבנת בפעם שעברה. טוב, בוא נתחיל לעבוד ביחד, נמצא פתרון.
עמוס, תן לו לאכול קודם, רק הגיע. הזכרתי.
אם כבר, אז גם לי מרק עוף עם אטריות, בבקשה, קרץ עמוס לעידו.
אחרי האוכל, עלו עידו ועמוס ללמוד. נשארתי להביט בהם באהבה מהמטבח.
בעוד מעט ויתחיל שוב עונת היציאה לצימר במושב. איזה כיף זה אוויר נקי, הרבה ירוק. עידו ותהל יצטרפו אלינו לשבתות ולחגים, ושרונה הגדולה לרוב תבוא בסופי שבוע מהבית עם ההורים. עוד מעט ימלאו לה שבע־עשרה.
שרונה לומדת בסמינר לאחיות. כבר עושה סטאז בבית החולים, ממש מאושרת שם. אחר כך רוצה להתחיל לימודי רפואה חלום שלה לעזור לאנשים. ילדה נדירה, טובה ואמיצה, בטוחה שתצליח.
ניגשתי לשידה והחזקתי את התמונה:
אורי שלי, בני, הלוואי שיכולת לראות איך אנחנו חיים היום. תסלח לנו בטח עשינו טעויות שלא עזרנו כמו שצריך, וגם אתה לא הסתדרת. אבל אני לא בוכה, אורי, רק מקווה ומאמינה שאתה רואה ושמח למעננו. החיים מלאים כל כך, אין בהם רק שמחה או רק צער. אתה לא הספקת לחוות הכל… אבל זה מאחורינו. אי אפשר להחזיר את מה שהיה.
נועה, את שומעת? נטע ויואב הגיעו, ותהל איתם.
סבתוש!, צעקה תהל הקטנה וקפצה ישר אליי, חיבקה אותי בשתי ידיים חמות קטנטנות.
תסתכלי עליי, סבתא, סובבה תהל את פניי. ראית איזה תסרוקת יפה יש לי? כמו שלך! אני דומה לך, סבתא, אני אוהבת אותך המון. וחיבקה אותי כל כך חזק, שדמעות כמעט נפלו לי.
די, מתוקה שלי, תניחי לה לנוח רגע, אמרו נטע ויואב וצחקו. שכחת מה רצית לתת לסבתא?
אוי! סבתא, תני לי רגע, ירדה תהל מהידיים ורצה אל התיק של אמא, הוציאה דף. תראי, ציירתי בגן! זה את, זה סבא, זה אמא ואבא, זה שרונה, זה עידו, וזו אני! ציירתי למשפחה שלנו, מתנה לך ולסבא. משפחה ענקית שלנו. יפה, נכון סבתא? אהבת?
מאוד! והכי דומים שיש! עמוס, בוא מהר לראות איזה מתנה קיבלנו מתהל. אני שמה את הציור במסגרת שתהיה פה לתמיד!
טוב, נועה, אנחנו חייבים לזוז. עידו, לקחת את התיק? אל תשכח מחר לאכול אצלנו צהריים הכנו לכם הופעה בסלון. תודה על הכל, אוהבים, להתראות מחר.
הדלת נסגרה. אני ועמוס מוזגים לעצמנו תה.
איזה מזל גדול, עמוס, שיש לנו משפחה כל כך שלמה.
נכון, נועה.
זוכר כשהאורי שלנו הביא את נטע הביתה? חשבתי שהכל משתנה לטובה. שנה שלמה היה טוב. קיוויתי. ואז חזר הכל לסורו אומנם, החברה ההיא, והבעיות…
עזבי, נועה, מספיק. בואי. חיבק אותי עמוס.
ואז נטע עזבה, ולא עבר הרבה זמן אורי הסתבך ברחוב. דקירה. הלך מאיתנו.
די, נועה, די להיום, ליטף עמוס את המצח שלי.
היום חשבתי תהל נתנה לי ציור, והבנתי איזה מזל שיום אחד מצאנו את נטע כשהייתה בהיריון, אחרי שאורי שלנו כבר לא היה, ואז פגשה את יואב ומאז, נוסף לנו חוץ משרונה, גם עידו וגם תהל. כולם, כולם שלנו. משפחה באמת.
ועם כל הקושי והסבל, אני אומרת אנחנו הסבא והסבתא הכי מאושרים שיש! כי כל עוד יש לנו את כולכם, אנחנו עשירים כמו מלכים.
אצלנו במשפחה יש לב הכי גדול בעולם.
איפה שיש אהבה, גם צרות מתמוססות.
