אנשים התפלאו: כלבה בבית נטוש מאכילה לא גורים
רות פלדמן חזרה מהסופר עם שתי שקיות עמוסות, מגררת רגל אחת אחרי השנייה. הברכיים כאבו, הנכדה שוב הבטיחה להתקשר ולא צלצלה, והחורף הזה לכי תביני יום גשם זלעפות, יום שמש כבד, הכל מתערבל. כל המחשבות האלה התרוצצו בראשה, עד שהיא פתאום כמעט מועדת ושקית אחת מתנדנדת מסכנה.
היא הסתובבה ועל המדרכה חומקת לה כלבת רחוב ג’ינג’ית, רזה כמו חוט, הצלעות בולטות, השיער סבוך ועמוס מקלעות.
לאן את רצה, חתיכת שובבה! נפלט לה.
הכלבה לא בדיוק התעכבה. רצה כאילו ממתינים לה באיזה מקום דחוף. בפה שלה איזה פיסת חלה ישנה.
מה, בטח מאכילה גורים איפשהו, מלמלה רות. אוטוטו אביב, כולם פה מתרבים עכשיו.
היא סידרה את השקיות, המשיכה הלאה, אבל התחושה המוזרה לא נעלמה. כאילו משהו פה לא מסתדר.
למחרת הכול חזר על עצמו. אותה צללית ג’ינג’ית בחצר, שוב עם משהו בפה, אותו כיוון לעבר הבית הנטוש בקצה הבלוק, איפה שפעם גרה שרה לויתן. חצי שנה מאז נפטרה, הבית עומד חשוך ושומם.
רותי, תראי! הנה החברה שלך שוב! צעקה בדיחה מהמרפסת השכנה יעל. שגרת החיים שלה, כל יום אותו סיפור. איך היא בכלל מוצאת אוכל, תגידי?
איזה אוכל? עצרה רות.
נו, מה יש לה בפה! היא בטח חורשת את הפחים. מאכילה גורים, כנראה. אמא מסורה.
את בטוחה שאלו גורים?
מה, מה עוד? בקרוב אביב הטבע עושה את שלו.
רות הנהנה, אבל משהו לא עזב אותה. גורים הגיוני, כן. אבל… לא מסתדר.
הג’ינג’ית שוב השתחלה דרך פרצה בגדר השבורה ונעלמה בחצר הבית הנטוש. רות עמדה רגע.
“מה אני מגזימה?” גערה בעצמה. “אלך לבדוק. בין כה כל החצר מדברת על זה.”
היא בזהירות זחלה לאותה פרצה הגדר גנחה, אבל נשארה עומדת. בפנים: קוצים בגובה המותן, זכוכיות שבורות, איזה קומקום חלוד.
מצד החצר נשמע יבבה חלשה, מדגדגת את הנשמה.
רות התקרבה, עקפה סככת פח רקובה ונעצרה.
הכלבה הג’ינג’ית ישבה ליד מלונה עתיקה. לפניה שכבה כלבה שחורה גדולה, שיער אפור סביב העיניים, קשורה ליתד בשרשרת חלודה וקצרה. עיוורת.
העיניים עטופות קרום לבן, הגוף מדולדל, כולו הפוך לקשרי שיער. היא שכבה שם, כמעט בלי תנועה.
הג’ינג’ית הניחה בזהירות את החלה, דחפה אליה עם האף, ונעצרה.
השחורה התנועעה בקושי, מצאה את הלחם וטרפה. הג’ינג’ית רק הביטה בה. לא זזה.
כשהחלה נגמרה, ליקקה לה את האף בזהירות, ונשכבה לידה.
רות עמדה, דמעות מעקצצות לה בעיניים.
“אלוהים… היא מאכילה אותה. כל יום. בעצמה מורעבת ועדיין חולקת.”
כמה זמן עמדה שם? לא ברור. התעוררה רק כשפגשה את מבט הג’ינג’ית, מבט של: “אז מה, עומדת? תעזרי או שתסתלקי?”
טוב… רגע, לחשה רות.
היא הסתובבה, ורצה הביתה כמו שלא רצה מאז שנות השמונים. הברכיים התמרדו, הצד כאב, אבל לא עצרה.
בבית אספה כל שארית אכילה חזה עוף מבושל, קוסקוס, פסטרמה, קערת מים ורצה חזרה.
התמונה לא השתנתה: הג’ינג’ית לצד העיוורת.
הנה, התנשפה רות, מתיישבת. לכי על זה.
הניחה את העוף ליד הג’ינג’ית, אבל היא רק הביטה על השחורה.
את רצינית? את גם צריכה לאכול, את רזה כמו חרוז!
רות קלטה את העניין. העבירה את הבשר לקדמת המפית של העיוורת. היא התעוררה, הריחה והתחילה לבלוע בחמדנות.
הג’ינג’ית החרישה, רק אחרי שהשחורה סיימה, נגשה לאכול שאריות.
ככה זה לחשה רות.
שתי הכלבות שתו הרבה מים. היא ישבה איתן, דמעות זולגות בלי שליטה.
מה את בוכה? מאחוריה הופיעה שוב יעל בשקט, מציצה דרך גדר שבורה.
הנה למי היא מביאה לחשה רות.
יעל שתקה, לקחה אוויר.
מי מסוגל להשאיר ככה כלבה?
שרה כנראה. השאירה אותה קשורה, וכשנפטרה שכחו אותה.
חצי שנה פה.
כן, וכבר חצי שנה הג’ינג’ית דואגת לה.
יעל התיישבה לידה וליטפה את הג’ינג’ית.
גיבורה שלנו, חייכה אליה.
בערב, כמעט כל השכונה הגיעה לחצר. אחד הביא פרוסות לחם, אחרת הביאה שמיכות. הגברים ניסו לחתוך את השרשרת, אבל היא עבה מדי.
צריך דיסק אמר מרדכי מהקומה השלישית. אני אביא מחר.
בבוקר חזר מרדכי עם דיסק. כולם שוב התכנסו.
בזהירות! ציוותה יעל. שלא תבהילו אותה!
הרעש, הניצוצות, הכלבה השחורה רעה מזנקת ומנסה לקום.
השרשרת השתחררה.
זהו, חופשייה! אמר מרדכי, מנגב את המצח.
רות כרעה לידה, ליטפה אותה בעדינות.
תבואי אליי? אסעב אותך. אצלנו חמים, ואקח גם אותך, ג’ינג’ית. שתיכן.
הכלבה בקושי חייכה בזנב שלה, כאילו מבינה.
רות ניסתה להרים אותה לבד כלבה כזאת לא קלה מרדכי עזר.
לאן? שאל.
בניין ג’, דירה ח”י.
בדרך, כולם פינו דרך. הג’ינג’ית צמודה לשחורה, לא מרפה.
אין לך מה לפחד, לחשה לה רות. אתן שתיכן אצלי.
בחצר עמדו שתי סבתות קבועות על הספסל.
רות, את מה, השתגעת? כלבים לבית?
מה לעשות, ענתה קצרות.
מלוכלכות, ייבכו, יריחו!
אקח אותן למקלחת.
ומה יגידו השכנים?
מה יגידו? רות סובבה עצמה ונעצה מבט חד חצי שנה הכלבה הזאת כאן, עיוורת, מורעבת, קשורה! מי שם לב? רק הג’ינג’ית. ומה אנחנו? כאילו לא קיים.
היא בקושי התאפקה. הבכירה הורידה עיניים.
בכלל לא ידעתי… גימגמה השנייה. שרה מתה הפסיקו לדבר עם הכלבה.
בדיוק! כולם שתקו! רות ניגבה דמעות. שום אכפתיות.
היא התקדמה לדירה, מרדכי והג’ינג’ית יחד.
בבית פרשה שמיכה בסלון, מרדכי הניח בעדינות את השחורה.
רוצה עזרה? שאל.
הסתדרתי, תודה.
כשהדלת נסגרה, רות נשענה על הקיר. הג’ינג’ית התבוננה בה, כל כך מודה ומבינה הלב התכווץ מהתרגשות.
אוקיי, בנות, נשפה רות. הכרות. אני רות. את, ג’ינג’ית. ואת, פנתה לשחורה, תהיי שחר.
הביאה לשחר קערה עם קוסקוס ועוף. שחר הריחה בזהירות מקום חדש מפחיד.
קדימה, רות נתנה פיסת עוף ביד.
שחר לקחה בעדינות.
כל הכבוד, לחשה רות. תאכלי, מגיע לך.
האכילה אותה לאט וברוגע. הג’ינג’ית הניחה ראש על ברכיה של רות, כאילו אומרת תודה אמיתית.
בערב יעל התקשרה.
איך הן? שורדות?
בהחלט. ישנות כעת.
ואת?
אני לא נרדמת. חושבת.
על מה, רותי?
אחרי דממה קצרה נשפה רות:
לפעמים כלבים יותר בני אדם. כלבה כזאת לא שוכחת חברה, אנחנו שוכחים בלי בעיה. עוברים ליד לא רואים, לא רוצים לראות.
תנוחי, רות.
אני לא מצליחה! פתאום הכלב הזה גורם לי להרגיש בושה. כן, פשוט בושה!
היא ניתקה. התיישבה על הרצפה, חיבקה ברכיים, ובכתה בשקט.
עבר שבוע. שחר התחזקה. בהתחלה רק שכבה, ואז התחילה לעמוד בזהירות. גינגית תמיד צמודה, חברה נאמנה.
קיבלת ליווי צמוד, שחר, צחקה רות. היש מזלג גדול מזה?
הסיפור התפשט בחצר יעל דאגה.
שמעת על רות מהג? נתנה בית לשתי כלבות! אחת אפילו עיוורת.
איי, אומרים שהשנייה האכילה אותה כל החורף!
באמת? מדהים!
יעל ראתה במו עיניה.
כשראתה רות יוצאת עם השתיים, שכנים עצרו, העירו חיוכים.
רות, את תותחית, פלט מרדכי. אישה עם לב.
אני? מה פתאום ענתה בפשטות. הג’ינג’ית היא האדם האמיתי פה. אני רק לא עברתי הפעם.
לילה אחד, דפיקה בדלת. צעירה עומדת.
שלום, את רות?
כן, ואת?
קוראים לי הדר. שמעתי מה עשית בשביל הכלבות, אז… חשבתי לעזור. אני וטרינרית. אפשר לבדוק את שחר? בחינם.
רות נפעמה.
בחינם?
ברור. באה רק לעשות טוב. מותר?
כנסי.
הדר בדקה את שחר בקפידה:
היא מבוגרת, חולה מעט, ולהחזיר לה את הראייה אי אפשר. אבל עם טיפול נכון יכולה לחיות טוב.
ואיך מטפלים?
הנה ויטמינים, משחה לכפות רגליים, משהו למפרקים. אסביר הכול.
כמה זה עולה?
כלום, חייכה הדר. זה מתנה. ממני ומכל מי ששמע וסיפרת לו.
רות כמעט בכתה שוב.
תודה…
התודה לך, ליטפה הדר את הגינגית.
כשהדלת נסגרה, רות ישבה על הספה. שחר נשכבה לרגליה, ג’ינג’ית לידה. לראשונה מזה שנים היא הרגישה שמישהו ממש צריך אותה.
וזה היה אושר אמיתי.
