האמן

האמן

החתול הזה הוא ממש שד, מיכל! צריך להיפטר ממנו! דבורה פרץ עיוותה את פניה בגועל, מביטה בחתול ג’ינג’י עם אוזן קרועה, שהסתובב בין רגליה של אחותה.

מה את אומרת, דבורה?! נבהלה מיכל. זה בכל זאת יצור חי!

יצור? זאת ההגדרה הכי טובה! לא נראה לך, מיכלי, שהוא לוקח לעצמו יותר מדי חופש?

החתול, כאילו להגיב לדבריה של האורחת, לפתע שילח שריקה, התקמר לאחור, ובצעדים זהירים אך תקיפים התקרב אל מפרת השלווה.

את רואה?! הצביעה דבורה בגאווה על החתול ונסוגה לאחור. מה אמרתי?!

מיכל נאנחה, וקראה למגן שלה: אמן, חמוד שלי, אל תעשה בעיות! הכל בסדר.

החתול הביט בבעליו, ופתאום התרגע. חזר לרגלי מיכל, התכרבל בצידה, ונתן להבין שהוא משגיח.

עבריין! פלטה דבורה בבוז, עוקפת בעדינות את החתול. ואת מרחמת עליו!

מישהו צריך לרחם עליו, לא? נשמה מיכל עמוק.

אמן הופיע בחייה של מיכל שלוש שנים קודם לכן. תקופה אפלה וקשה עברה עליה אז: איבדה את בעלה, ואז הלך בנה היחיד, ומיכל נותרה לבד בעולם, מלבד אחותה וכמה מכרות. חברות לא היו לה אף פעם.

הייתה דבורה האחות.

דבורה הייתה בכורה, בהפרש גיל לא גדול, אבל ההורים תמיד הדגישו: “דבורוש שלנו היא הגדולה! הילדה האחראית! אפשר לסמוך עליה בכל דבר. ומיכלי… היא המנחמת של הלב, מלאך קטן אבל כל כך מפוזרת!”

הבנות גדלו מתוך ידיעה: דבורה היא הכוכבת החכמה, מיכל אולי מפוזרת, אבל אהובה.

למה תמיד מחמיאים לך, אני לא מבינה! כעסה דבורה, כאשר מיכל הייתה מביאה תעודה מבית־הספר עם ציונים טובים. להצטיין זה רגיל! על מה צריך לשבח?

דבורוש, אני הרי לא חכמה כמוך. לך יש תמיד מאה, לי קצת פחות…

בדיוק! והם משבחים אותך! דבורה נעלבה עוד, ומיכל הסתירה חיוך, לא להרגיזה.

דבורה סיימה את התיכון בהצטיינות והתקבלה לאוניברסיטה, ועקב כך כמעט ולא הייתה בבית.

מה נשמע, דבורוש? מיכל חיפשה הזדמנויות לשמוע מה קורה אצל האחות.

נו, הולך… אבל לאט מדי. הלוואי והיה לי יותר זמן ביום!

למה? לא מספיקה ללמוד? דאגה מיכל.

מי מדבר על לימודים?! צקצקה דבורה. על חיים אישיים! איך אפשר להכיר מישהו אם אני עסוקה ארבעים ושמונה שעות ביממה, ורק חושבת על קריירה?

אוי, לא חשבתי על זה…

את בכלל, מיכלי, מתי חשבת על משהו? צחקה דבורה, לא מבחינה בכאב שגרמה. זה עניין של מבוגרים, לא בשביל ילדות כמוך…

מיכל הייתה עוזבת, מחביאה את העצב, ושקטה שמחה כשהצליחה אחותה. הכוכבת מוכרחה להאיר לכולם. למיכל נותר רק להתפעל מהזוהר מרחוק.

בסיום האוניברסיטה, דבורה נותרה בודדה, הבנים חששו ממנה ומלשונה החדה, והבקשות של אמא לרכך את האופי לא הועילו.

אמא, מה את רוצה? שאשב בפינה כמו בת יאיר מתקופת העבר? שטויות! זה מתאים למיכל, לא לי!

אף אחד לא רוצה שתשני את עצמך מקצה לקצה, רק טיפונת רוך לא יזיק…

אוי, אמא! איך תדעי מה אוהבים בנים של היום? תקופה אחרת לגמרי!

אולי את צודקת, דבורוש…

הכל התהפך כשמיכל, שנאמר לה שעדיף ללמוד מקצוע ולא לבזבז זמן על לימודים מיותרים, הביאה הביתה חתן.

תכירו, זה אורי…

אורי כבש את לב הוריה של מיכל מיד. בחור יפה, חכם ומוכשר, עיתונאי בראשית דרכו בטלוויזיה, שכבר הספיק לעשות לו שם קטן.

אך העיקר הוא היה מאוהב במיכל. הילדה ה”רגילה”, הפשוטה לטענת כולם שלמדה בבית־ספר מקצועי.

מיכל אהבה לתפור ולהתלבש יפה, לכן בחרה להיות תופרת שיהיה לה ולעולם סביב.

מיכל, תופרת?! לא הייתה דבורה מרוצה.

דבורוש, אני לא כמוך חכמה. אבל לתפור שמלה או חולצה יפה זה לא פשוט. אני רוצה שלאנשים יהיה יפה.

מעניין! איזה חידוש… מה יש לך בראש, מיכל?

לפחות השמלה שתפרתי לך הייתה בדיוק כמו שביקשת!

למי זה חשוב?

לך. לי. לכולם! כשיסתכלו עליך יגידו וואו, יפה! זה רע?

יש שחולמים על כוכבים, לאחותי תפרים בראש… אוי, מיכל־מיכל…

מיכל לא הבינה במה פגעה. דבורה אמנם לבשה בגאווה את כל בגדי מיכל, אך לא גילתה זאת לאיש. “זה סוד!” הייתה עונה לשואלות.

אבל הופעתו של אורי בחיי מיכל הייתה מכה לדבורה.

איך זה ייתכן, שהפשוטה, בלי תואר ובלי יופי בולט, מצאה חתן ראשונה?! בלתי אפשרי!

בחתונה ישבה דבורה עם פרצוף אבן. כולם לא הבינו מה קרה, ופתאום שמו לב ליופייה של מיכל בשמלה שתפרה לעצמה.

יפהפייה! והבחור שלה גם נהדר! הלוואי ויהיו מאושרים!

לראשונה בחייה, דבורה הרגישה קנאה. היא לא יכלה שלא לעשות חשבון על עצמה איך לה יש שני ילדים ואמא גאה ולך כלום!

לסוף החתונה לא המתינה דבורה. ברחלה הביתה ולבדה ייללה בכעס.

ברגע שנכנסה למיטתה, אספה את כוחותיה.

הכל בסדר, אמא.

בטח, בטח…

דבורה התחתנה כחצי שנה אחר כך, כמעט עם מי שיצא ראשון. בעלה היה מבוגר ממנה, מעט קרח, בעל ממון, ופרקטי מאוד: את תביאי לי ילד, אולי שניים, אעזור לך בקריירה, אהיה נאמן את תשמרי על הבית והשקט שלי. ברור?

סגור, ענתה דבורה מייד.

למרבה הפלא, הנישואין היו מוצלחים. אולי לא חמים כמו אצל מיכל ואורי, אבל שקטים ויציבים. היא ילדה בן ואז בת, הילדים היו באחריות מטפלת; זמנם מחולק כל דקה, לפי תוכנית אמא.

מיכל לא מיהרה, בשנות התשעים תפרה מהבית, ולאט לאט נודע ש”יש תופרת מדהימה שאינה לוקחת לקוחות חדשים”. שמלותיה הופיעו על נשות בכירים, ח”כים, אמניות ולא חזרה על עצמה פעמיים.

כעבור זמן פתחה מיכל סטודיו קטן, שהפך למקום עליו כולם דיברו. החדרים הותאמו כך שלקוחות יוכלו גם להיפגש ולרכל, וגם להיעלם בלי למשוך תשומת לב. דבורה דאגה להביא ציוד חדש והלוותה לה כסף, והבטיחה: נסתדר כבר.

דבורה הרגישה מחויבת. הסתכלה אחורה, והבינה שבקנאתה, אולי כבתה משהו בזוהר של אחותה. במיוחד כשבנה של מיכל, הילד שחיכתה לו כל כך, נולד חולה.

שמשון דבורה שמעה את הכינוי הזה, וקראה לו כך: אתה החמוד שלי! השמש שלי! הבאתי לך מתנה! וכל כך שמח היה להעניק לו חום.

דבורה, את אוהבת את שמשון שלי יותר מהילדים שלך! צחקה מיכל, כשראתה את בנה מתחבק עם הדודה. הוא חיכה לך…

וזה היה נכון שמשון אף פעם לא התחבר לאנשים ורק אצלה היה פורח.

דבורה עזרה, מצאה מטפלת, וגם תמכה בפתיחת הסטודיו:

תעבדי, מיכל! את זה צריכה. אורי בתפקידים, לא בבית למה לשבת ולחכות?

אי אפשר, דבורה. יש לי את שמשון…

אז תעשי אזור משחקים בסטודיו, תקחי עובדים, אני דואגת למטפלת, תשגיחי מרחוק כולם מרוצים!

דבורה, מה הייתי עושה בלעדייך?

בשביל זה יש אחיות, מיכל…

כך הן חיו.

דבורה גם ליוותה את שמשון ברופאים, בדיקות ללא סוף, דאגה לכל כשהיה מחמיר, חיפשה רופאים חדשים:

מצאתי נוירולוג מעולה! למרות שיש תור כמו ללחם ביציאה כבר קבעתי. נקווה שיעזור!

בעלה של דבורה קיבל בהבנה את הקשר שלה לאחיין.

חבל שאי אפשר באמת לעזור, אבל אם תצטרכי משהו אני פה, אמר, וזה חימם את ליבה.

הילדים גדלו, ההורים הזדקנו, והקשר בין האחיות התחזק.

מיכל עזרה גם לדבורה: כששמעה שבעלה הסתבך בעבודה, שכנעה את אורי לטפל בבעיה. זה היה כמעט מסוכן אך פתרו את הסוד. דבורה הודתה: את לא יודעת מה עשית בשבילי. כל עוד אני חיה את ומשפחתך לא תחסרנה דבר.

וכך היה.

לצידה הייתה דבורה בתקופת מחלתו של אורי, כאשר דעך לאט, ומיכל בכתה על כתפה: למה, למה?! הוא כזה צעיר!

כאשר לבו של שמשון נדם לתמיד, דבורה חיבקה אותה, ושתיהן יצאו יחד מבית החולים, עוברות את העיר ברגל, יד ביד, שותקות.

חולצה צהובה ונעליים אדומות…

כן…

לא היו צריכות מילים הילד נפרד.

לאחר עזיבת בנה, מיכל נשברה. פעלה על אוטומט, כמעט הכל הפקידה בידי העובדות. דבורה הבחינה שבסטודיו, מיכל יושבת מול לוח השרטוט, ידיה שמוטות, ולא מצליחה לשרטט אפילו קו.

מיכלי…

אני… רק אנוח רגע, טוב? ענתה במבט כבוי.

כך אי אפשר! רצתה דבורה לפרוץ בבכי.

עכשיו כבר מותר לי… חייכה מיכל בעצב.

הכל השתנה באותו יום שהגיע חתול לסטודיו.

איש לא ידע מאיפה בא, מוזנח, מלוכלך, אוזן קרועה. הרחוב היה סואן, וחתולים נדירים שם.

החתול ניסה להיכנס, וגירשו אותו.

החוצה!

אז עשה מה שחייב נשכב על המדרגה, תלוי בין שמיים וארץ, כאילו מת.

ככה מצאה אותו מיכל, שנכנסה לסטודיו באיחור אותו יום.

בנות, מה זה? שאלה כשראתה אותו.

חתול, גברת מיכל! לא רוצה לזוז!

בכלל חי? נגעה בו בעדינות בנעל.

החתול פקח עין, נאנח כאדם, ושלח לשון, מביט בה כאומר: אני גוסס! אין לי שם, ואני רעב… אף אחד לא מרחם עלי!

לראשונה מזה זמן, חייכה מיכל: איזה שחקן! תראו איזו הופעה. טוב, קום, תקבל אוכל וגם ליטוף.

היא לקחה אותו לוטרינר לבדוק את האוזן, והוא שיתף פעולה, מלבד יללה אחת על הזריקה.

מעולם לא היה לי חתול. איך מדברים, אמן?

החתול ישב זקוף כאילו פסל, ומיכל צחקה: לא צפויה בעיה. נראה מה דבורה תגיד עליך…

דבורה כמובן לא אהבה אותו, לפחות למראית עין. מתחה ביקורת, ובשמלת לב לא ידעה לנפשה כשראתה את הניצוץ חוזר לעיני אחותה. שוב הייתה למיכל סיבה לקום, לדאוג, לחייך.

מיכל, הוא מסתכל עליך מוזר!

דבורה, תשאירי את זה ככה אף אחד לא הסתכל עלי שנים.

איך?

באהבה.

הוא נוכל. עובד עליך.

שימשיך מחמם לי את הרגליים, רואה איתי סרטים בערב. בוחן את המסך כאילו מבין!

עם השם הזה איך ייצא משהו? היית קוראת לו מיצי! מה זה אמן לחתול?!

הוא באמת אמן! צחקה מיכל, וליבה של דבורה נהיה קל.

והכי קיבלה אותו ביום שכמעט איבדה את מיכל.

זו הייתה שבת, ודבורה עברה ליד הסטודיו במקרה, החליטה לבדוק אולי אחותה שקועה בעבודה. מאז שאמן נכנס לחייה, מיכל חזרה ליצור השמלות נחטפו ולמרות שינוי בצבעים ההמתנה הגביהה.

האור דלק, דבורה פתחה במפתח שלה.

מיכל! הגעתי!

הכתום הקטן התנפל עליה, שרט את גרביה.

אמן! השתגעת?!

החתול נראה מוזר, עיניו בורקות.

אלוהים, אתה עם כלבת?!

תפסה סרגל להתגונן, ואז אמן miaowed בבקשה, ורץ הלוך ושוב אל דלת חדר הילדים, שלא עוצב מחדש מאז שמשון איננו.

מה יש שם? איפה מיכל? לחשה לדלת, נכנסה, וראתה את מיכל שוכבת, אוחזת תמונת בנה.

מיכל!

אמבולנס, בית חולים, ימי טיפול נמרץ…

דבורה הלכה במסדרונות, התפללה:

אל תיקחי אותה! תשאירי לי אותה!

רק אחר כך תדע, שגם אמן התרוצץ, miaowing בזעקה נואשת, באותה צורה שרק למיכל קרא. וכשהתעוררה, קיבל מים וסירב לאכול עד ששבה.

כעבור שלושה שבועות שיחררו אותה.

דבורה, קודם לסטודיו!

למה, מיכל? אני אביא לך אותו…

לא, אני רוצה לראות אותו!

מיכל עלתה במהירות, והעובדות פרצו בצחוק כשראו את הכתום מתעופף אל רגליה של מיכל, מחבק אותה ומגרגר.

אמן! חייכה דבורה.

מיכל החזיקה בחיק את החתול, ליטפה את האוזן היבשה, ואמרה: הוא קרא לי. שמעתי אותו… קודם אותו, ואז אותך, גם בבית החולים…

מה זאת אומרת?

אני לא מסבירה טוב. היה את קולו של אורי, של שמשון, אבל אחרי זה רק החתול… ואז הופעת את.

מוזר… לא ידעה איך להגיב.

אולי רק אמן הבין הוא ליטף ברגלו את סנטרה של מיכל, גירגר בפנים שלוה, ונדמה שחייך.

נראה שקיבלתי אישור, חייכה דבורה. לא יודעת על מה. אבל התקבלתי.

החתול סגר עין, גרגר חזק והשיב שלווה; ומיכל חייכה שוב, וליבה של דבורה התמלא חום.

מה אדם צריך באמת? קרובים, ושלווה בנפש.

מעט והרבה כל כך.