את הטפסים האלו שאת מנסה להביא לי כבר ראיתי, רותי בן-דוד. זה לא יעבוד בפעם השנייה.
היא עמדה בפתח המטבח שלי, במעיל בצבע חום-בהיר עם כפתורי פנינה, תיק קטן תלוי על אמה, כאילו הגיעה לאירוע חשוב ולא כדי לרמוס חיים של מישהו אחר. ריח בושם יוקרתי דק נשאר אחריה אותו בושם ששגיא קנה לה בירושלים ליום הולדתה, וקיבלה אותו עם נשיקה, וחיוך, ונתנה לשגיא את ההרגשה שיש לו טעם טוב, בניגוד, כביכול, לאחרים.
עינתלה, הבנת הכל לא נכון, אמרה בקולה. למדתי כבר את הקול הזה, כאילו יש לו שתי שכבות: רכה מבחוץ, קשה כמו אבן בפנים. אני רוצה רק בטובתך. רק טוב.
הנחתי את הספל על השולחן. הידיים שלי לא רעדו משהו שלא היה מובן מאליו עד לא מזמן, כי עד שנה שעברה מרוב פחד ממנה הייתי מכופפת אפילו את אצבעות הרגליים.
כל כך הרבה “טוב” רצית בשבילי, ושנה לא הצלחתי לצאת מדיכאון. נדמה לי שמספיק.
היא צמצמה עיניים. הכירות של שנים גרמה לי להבין אחרי הצמצום הזה מגיע משהו רע. ב-שבע שנים כבר הספקתי ללמוד אותה על בוריה.
את עייפה, אני מבינה. כל הטיפולים, כל הרופאים זה סיוט. זו הסיבה שבאתי לעזור. זה רק איזה טופס קטן, בשביל לעדכן…
לעדכן מה?
כל מיני מסמכים. כלכליים. במקרה הצורך, שתהיי מוגנת.
הבטתי בה. בידיים הדקות, הטבעות, בתיקיית הניירות שהחזיקה כאילו הייתה זר פרחים.
תני לי, אמרתי.
לרגע היא היססה אולי פעם ראשונה שראיתי אותה באמת עוצרת.
לבסוף מסרה לי את התיקיה. פתחתי אותה ליד השולחן. עמוד אחד, עוד אחד, בעמוד השלישי עצרתי וקראתי פעמיים, לא מאמינה.
זו הייתה בקשה לגירושין. כבר מודפסת, מוכנה, רק חתימה שלי חסרה שם.
היה שקט כזה שאפשר היה לשמוע את המכונית ברחוב, ואת הילד צורח אי שם.
את המילים לא באו. באת ש אני אחתום על הטופס גירושין מבעלי, בעצמי. ואת קוראת לזה “טובתך”.
עינתלה, את לא מבינה. שגיא צריך משפחה. אמיתית. ילדים. את לא מסוגלת לתת לו את זה. שנים, כסף, תקווה ושום דבר. את מעיקה על עצמך ועליו. תשחררי אותו. זה יהיה מעשה אצילי.
סגרתי את התיקיה בעדינות, כאילו משקיעה בה הכול, כשמבפנים בערתי.
תעזבי את הבית שלי.
עינת…
בבקשה.
היא הלכה. ואני נשארתי שם במטבח ריק, עם התיקיה, הבושם שלה באוויר, ותחושה שעומדתי על סף תהום ורק בקושי פסעתי לאחור. ברגע האחרון.
הייתי אז בת שלושים. שגיא בן שלושים ושניים. אנחנו נשואים חמש שנים, ובעצם ארבע מתוכן מנסים להקים משפחה. מבחוץ זה אולי נראה כמו “לא מצליחים”. אף אחד לא מבין מה זה באמת כל חודש תקווה, כל חודש קריסה. בדיקות, הזרקות בטן כל בוקר, אסור לבכות כי זה “לחץ”, אסור לכעוס כי זה “לחץ”, אסור כלום רק לחשוב על טוב.
ניסיתי לחשוב על טוב. ניסיתי, ושלוש שנים רותי הסתובבה בין קרובי משפחה ומכריזה שחמותה “משהו אצלה בראש”, “הוזנחה”. ידעתי על זה. העיר קטנה, הכול מגיע.
שגיא היה בנסיעת עבודה. ככה זה בבניין שיקום ומיזמים מכל הארץ. לא התלוננתי. הוא היה מתקשר כל ערב, מדבר הרבה, ולא הייתי מספרת על הרע. שומרת עליו. או על עצמי. כבר אי אפשר לדעת.
בלילה שבו הלכה רותי בן-דוד, ישבתי זמן רב מול חלון. ראיתי סתיו תל-אביבי רגיל, נובמבר, עצים ערומים, הכביש רטוב. נשים עם שקיות, אחת גוררת ילדה קטנה עם אוברול אדום שקופצת בין שלוליות וצוחקת. האישה רק מחזיקה אותה חזק יותר.
חשבתי: זה מה שאני רוצה. לא הרבה רק ילד שקופץ, יד ביד.
בלילה לא סיפרתי לשגיא. לא רציתי להדאיג ממרחק. רק אמרתי שאני מתגעגעת. הוא אמר שהוא יחזור בקרוב, אוהב אותי. האמנתי לו. תמיד האמנתי לו.
אז הגיעה השבוע ההוא, שהפך הכול.
ביום רביעי התקשרה אליי אורית שימרון, חברה מחטיבת הביניים, והקול שלה זהיר, כאילו נושאת משהו כבד.
עינתי, שמעת מה אומרים?
מה?
עלייך. במרפאה. במספרה ברוטשילד. אומרים שיש לך, טוב, מישהו אחר.
שקט של שלוש שניות. ואז כבר הבנתי לבד.
מאיפה זה בא, אורית?
היא גמגמה. רותי בן-דוד אמרה לאילה לוי ביום הולדת, והיא הנהיגה את השיח…
תודה.
לא בכיתי. ישבתי בדממה וניסיתי להבין למה? לא עשיתי לה רע. תמיד קראתי לה “רותי”, לא הגבתי. אפילו מתנות קניתי דרך שגיא. תמיד. אפילו לבד, במחשבות, לא הייתי חוצפנית.
על מה כל השנאה? על זה שאני עם בנה? שאני לא מצליחה להרות? שאני “רגילה מדי”? הוא מהנדס, מנהל, מלא עתיד. אני מורה בבית ספר ברחוב ברנר. אולי זה.
לא הצלחתי לפענח אז, ולא הרבה אחרי.
ביום שישי נסעתי לביקורת שגרתית אצל ד”ר דינה קרן ב”תקווה”. היינו כבר כמעט חברות מכל הנסיונות, אשה שקטה וטובה. כל כישלון פרוטוקול, היא בדקה עוד בדיקות, הסבירה, חיפשה סיבות. לא מצאו. “אי־פוריות לא מוסברת”. פשוט: תמשיכי לנסות.
ישבתי במסדרון, מעלה ומורידה דפי מגזין, לא באמת קוראת. לידי ישבה אישה צעירה, בטן קטנה, מאושרת כל כך. לא קינאתי רק רציתי גם.
ואז, במסדרון, שמעתי קול מוכר.
הרמתי עיניים. שגיא עמד במזכירות, מדבר עם הפקידה. תרמיל כתף, המעיל האפור שקניתי.
שגיא?
הביט, חייך בהפתעה, צעד לעברי וחבק. נדבקתי לריח הדרך, לעייפות, למוכר והאהוב.
היית אמור גמגמתי.
עזבתי מוקדם, הפתעתי. בבית לא היית, לא ענית לטלפון.
היה בתיק.
ידעתי איפה תהיי.
התיישבנו בפינה. וסיפרתי לו הכל: על תיקיית הגירושין, הרכילויות, על כמה אני עייפה להעמיד פנים.
הוא הקשיב, ושתק שתיקה נוראה. ראיתי לו את קו הלסת חזק. ידעתי: מתאפק, שומר בפנים.
למה לא סיפרת? שאל לבסוף.
לא רציתי להדאיג.
עינת.
השתתק.
עינת, אמר שוב כך שהבנתי הוא לא כועס, הוא עצוב. ידעתי מזמן שצריך לדבר על אמא ברצינות. אני יודע שהיא לא פשוטה
היא שונאת אותי, שגיא.
לא ענה. בשתיקה הייתה הסכמה.
ד”ר דינה קרן קראה לי פנימה, והוא נכנס איתי. ואז קרה מה שלא צפיתי.
הרופאה הוציאה קלסר, נראתה מוטרדת.
עינת, שאלה אחת: לקחת תוספים לבד? ללא הנחיה?
לא, לעולם. הכול לפי ספר.
הנהנה.
פנה אלינו מישהו לפני שנתיים. הציע “סידור קטן” תיקון קל של הבדיקות שלך, בתמורה לתשלום.
היה שקט.
סירבתי, אמרה. אך בקליניקה הראשונה, “שקד”, לא בטוחה שסירבו. קולגה שלי עבדה שם וסיפרה לי, לאחרונה. לא יכלה להחזיק זאת.
שגיא קם.
מי זה היה?
הרופאה התבוננה בנו. לא יודעת. טלפון חסוי. קול נשי, בוגר, בטוח בעצמו.
שמעתי את שגיא נושם כבד. לא הסתכלתי עליו. אפשרתי למוח שלי לרוץ אולי אני משתגעת? שגיא אייכה. ארבע שנים?
נצטרך לדבר. שגיא אמר.
יצאנו. ישבנו בחניה.
תני לי דקה שקט, ביקש.
קהה מבטו לחלון.
זו היא, אמר לבסוף.
לא ידוע…
אני יודע. כי שנה שעברה היא רמזה שיש לה “קשרים ברפואה”, וחשבתי שסתם מדברת. לא העליתי על דעתי
השתנק.
אלוהים. ארבע שנים.
לא בכיתי. רק הנחתי את ידי על ידו.
מה עכשיו?
הוא הביט בי חום עיניו, עייפות נסיעות, חבר מוכר.
את מאמינה לי? שלא ידעתי כלום?
כן, אמרתי, באמת.
אנחנו ישבנו וחשבנו בקול. משטרה? אין פה הוכחות מוחלטות. הכול מילה מול מילה.
נזכרתי באורית. יש לה בית קיץ במושב ליד קיסריה. מפתחות אצלי. שבוע קודם הציעה לי לנפוש שם.
צריך לעזוב, אמרתי.
לאן?
למקום שבו לא תמצא אותנו מיד. לחשוב, להתארגן. אם נפנה אליה מיד, תהפוך הכול עלינו. אתה יודע.
הסכים.
אספנו מזוודה תוך עשרים דקות. שגיא לקח מחשב, קלסרים. נסענו בלי שנשים לב. התקשרתי לאורית מהדרך.
אורית, יש לי שאלה אחת המפתח של קיסריה עדיין מתאים?
בטח. הכל בסדר?
לא הכי, אספר בהמשך.
סעו. יש שם שמיכות, גז, עצים לאח. רק שימי לב לעכברושים בפינות.
תודה.
בלילה נסענו. שקט, כביש, גשם. שגיא נהג, אני הרהרתי איך אדם מסוגל לשלם לאחרים כדי שיכשלו ניסיונותיך לגדל ילד? זהו רעל בספר משפחה. פעם קראתי על זה במגזין, וזה היה נשמע רחוק. הפעם זה שלי.
הבית היה ישן, קר. שגיא הדליק תנור, אני מיינתי שמיכות. שתינו תה מכוסות צבעוניות של אורית. שוחחנו ארוכות.
ספרי לי הכל, ביקש. מההתחלה.
סיפרתי. איך היא תמיד התקשרה בימים קריטיים, איך הרופא הראשון ב”שקד” היה תמיד מתבלבל, והשאיר עקבות קטנות של טעויות. לא חשבתי לרגע שיש יד מכוונת.
היא טענה בפניי שאת לא שומרת על סדר יום, אמר בלחש שאת אוכלת שטויות, לחוצה מדי, או שיש רופאים שלוחשים…
והאמנת?
היה שקט ארוך.
לא באמת, ולא הכחשתי. רציתי שייעלם לבד. הייתי חלש.
לא. פשוט אהבת אותה. זה לא אותו דבר.
הוא הביט בי, וידעתי שנגעתי בעצבים חשופים.
בבוקר התחלנו להכין תכנית. היה ברור מולה, בלי תיעוד מוחלט, היא תסובב הכל. צריך הקלטה. שגיא הכין את הסלולרי, בדקנו. החלטנו שאני אדבר, אשאל ישירות.
המתנו שלושה ימים. דיברנו, בישלנו, טיילנו ביער. בינינו נבנתה פתאום שותפות אמיצה יותר משל שבע שנים.
ערב אחד, חיבק אותי מאחור, לחש נעבור דירה כשכל זה ייגמר. קיבלתי הצעה בחברת בנייה בתל אביב. בעבר דחיתי בגלל אמא. עכשיו אני בטוח.
לא הגבתי. רק חיבקתי את הידיים שלו שאותן הפעם לא שחררתי.
היא הגיעה ביום הרביעי, בצהריים. שמענו את אוטה מתקרבת. שגיא הפעיל הקלטה, הכניס את הטלפון לכיס החולצה.
את מוכנה?
כן, לחצתי את ידו.
רותי נכנסה בלי לדפוק, כאילו הבית שלה. ראתה את שנינו.
שגיא, קול מתוח אבל לא שבור.
ברור, חשבת שאהיה בעבודה.
הסתכלה בי. עינת, תקחי אותו ומשגעת אותו. מה סיפרת לו?
רק את האמת, רותי.
איזה אמת? את מדמיינת. את תמיד רגישה מדי, הרופאים…
איזה רופאים? אלה ששילמת להם לשבש לנו את הבדיקות?
פסק זמן קצר, כמעט לא מורגש.
איזה שטויות, קולה התקשח.
שטויות? ב”שקד” עבדה אז ד”ר ורד בנעמי. את מכירה? שתיים שוחחו… היא סיפרה לדינה קרן. את רוצה להודות? רק תגידי אמת.
השתגעת.
אמא, אמר שגיא, והיה בקולו כל כך הרבה כאב. אני יודע מתי את משקרת. עני על מה ששאלו אותך.
משהו נשבר בה. לא החיצוניות בפנים. הבנתי.
עשיתי את זה בשבילך, פנתה לשגיא היא לא הייתה בשבילך. רגילה מדי. מורה, בלי קשרים, בלי אפשרויות. השקעת כל כך הרבה…
אמא.
רק רציתי שתבין לבד. שלא תכעס. מה, קרה משהו? אף אחד לא מת…
אף אחד לא נפגע? חזרתי על דבריה. לא הכרתי את עצמי. ארבע שנים. תקווה בכל חודש. זריקות. בדיקות. נאסר עלי לגעת בקפה, לבכות בלילה, לחשוב על עצמי כאשמה. את קוראת לזה “אכפתיות”?
הביטה בי. ראיתי לראשונה משהו אחר בעיניה אולי אמת כלשהי, לא רחמים.
לקחת ממני ארבע שנים, אמרתי. ואת קוראת לזה דאגה לבן.
אני אמא שלו, ענתה, כמעט בלחישה.
ואני אשתו.
שגיא נעמד, התקרב.
הקלטנו הכל, אמר, אלה כבר לא מלה במלה.
הביטה בו, שנייה חלפה.
תעבירו למשטרה?
כן.
אני אמא שלך.
אני יודע.
עמדה קצת, הסתובבה ליציאה.
חכי מלמלתי לפעמים אהבת אותו, באמת? או רק רצית שיישאר שלך?
שקט. דלת נטרקה.
שגיא הביט למקום שבו עמדה. אחר השפיל ראש, כיבה את ההקלטה.
מתקשר אל רוני, רוני מהצבא, חוקר במשטרה עכשיו. נשאל מה עושים.
בסדר.
יצאתי החוצה. היה קר, ריח עצי אורן ועלים רטובים. כבר לא הבחנתי במכוניתה.
עמדתי. נושמת.
המשך כבר לא בידנו. מסרנו הכל. רוני טיפל ההקלטה, עדות דינה, דברי ורד בנעמי שהחליטה להוציא הכל. התברר שהכסף שקיבלה לא עמד מול מצפונה.
עצרו את רותי בן-דוד אחרי שבועיים. רוני עדכן את שגיא. הוא ישב שעה שותק עם הטלפון.
איך אתה? שאלתי.
אינני יודע.
זה בסדר לא לדעת.
זו אמא שלי.
אני יודעת.
הסתובב, נגע במדף, חזר.
הכי נורא שלא הופתעתי לגמרי. ידעתי בתחתית הלב שיש משהו. ועדיין שתקתי. כי זה אמא. כי זה לא יכול להיות.
ככה רעל משפחתי עובד, אמרתי בהדרגה, לא פתאום. עד שאפילו את עצמך את מתחילה להכחיש.
את ידעת?
לא. רק עייפתי, שגיא. עייפות עושה את האדם חכם, אולי גם קצת ציני.
עזבנו את קיסריה אחרי שלושה שבועות. כבר לא חזרנו לדירה. שגיא ארז, מסרנו את המפתחות, נסענו לתל אביב.
הסתיו כאן היה נעים, יותר אור. דקלים בשדרות. שכרנו דירה נחמדה, שגיא התחיל עבודה חדשה. אני התמקמתי שוק, מרקים, את מרחב.
דינה קישרה אותנו לד”ר אילנה שטראוס ב”מאיר”. היא קיבלה אותנו בחום. אמרה: תתחילו מחדש, הכול פתוח.
עשינו הכול מהתחלה, ללא ידיים זרות.
וכך, בפרוטוקול השלישי הצלחנו.
גיליתי את זה בפברואר. שגיא היה בבית, אני בחדר אמבטיה מחזיקה ביד מבחן הריון. דמעות ירדו, לא מרוב כאב אלא מהקלה.
לא אמרתי כלום, רק הבאתי לו את המבחן.
הביט, אחר כך בי, דמעות לו בעיניים.
עינת…
כן.
חיבק אותי כל כך חזק, וקיבלתי את החום הזה בשקט.
אבשלום נולד באוקטובר. שלושה קילו וחצי, חמישים סנטימטרים, שיער כהה ועיניים מלאות סקרנות. קראו לי אמא והיה בזה ריפוי.
בכיתי מהתפרקות, שחרור, לא מכאב. הוא הונח לי על החזה, ואפילו שלא הכל נעלם, הדברים הכבדים נהיו פחות מכאיבים.
שגיא עמד לצידי, מחזיק לי את היד. עדיין עושה זאת יד ביד.
אבשלום היה בן שלושה חודשים כשישבנו לראשונה ערב רגוע סביב השולחן, שתינו תה, נר דולק, מעבר לחלון תל אביב הסתוית.
שגיא…
כן.
חשבת עליה?
הבין מיד. לפעמים. פחות מבעבר.
גם אני. לפעמים אני מנסה להבין איך זה אפשרי. ואז אני מביטה בבננו וחושבת: הנה. אנחנו כאן. חיים.
את כועסת? שאל, בשקט.
על מה?
על כך שלא ראיתי. שנים.
הרהרתי בכנות.
לא. לא כועסת. אבל, יש בלב מקצה עוקץ קטן. לא כואב, לא מפריע, אבל קיים.
הנהן. לא ניסה להתנצל.
זה הוגן, אמר.
אני משתדלת להיות הוגנת. עייפתי מלזייף שהכל טוב. לא תמיד כך.
עכשיו טוב?
כמעט. אבשלום בריא, אתה לצידי, יש לנו בית. רק שאנחנו משתנים. אולי זה מה שטבעי.
הביט בנר. הלהבה רעדה קלות.
זוכרת איך עמדת במרפסת בקיסריה?
זוכרת.
הבטתי בך וחשבתי: איך את סוחבת את כל זה. ובכל זאת עומדת.
נשברתי. רק שלא בפני כולם.
אני יודע. סלחי לי.
הנחתי ידי על ידו.
שנינו יכולנו אחרת. בוא לא נתווכח, מי אשם יותר.
מהחדר הגיע רשרוש, אבשלום פלט קולות שינה. שתקנו.
נרדם, אמר שגיא.
נרדם.
שקט טוב עטף אותנו. כזה של קרבה אמיתית שאפשר לקחת ממנו כוח.
את מאושרת? פתאום שאל.
חשבתי ברצינות.
כן. רק אושר שלי שינה טעם. פעם חשבתי שזה כשרק לא כואב. עכשיו כאשר אפילו שיש כאב, עדיין רוצה שכל יום לא ייגמר.
חייך. לאט, כמו שלומדים מחדש.
טעם טוב.
נכון הסכמתי. יש לו גם משהו מר. אבל זה טעם טוב.
