את הניירות שאת מנסה לדחוף לי, מירי לוי, אני כבר ראיתי פעם אחת. בפעם השנייה זה לא יעבוד.
היא אפילו לא מצמצה. עמדה בסף הדלת של המטבח שלי, עם המעיל הבז שלה והכפתורים הדמויי פנינה, עם תיק קטן תלוי לה על המרפק כאילו היא בדרך לאיזו השקה ולא באה לנתץ חיים של מישהו. הריח שבקע ממנה היה של בושם יקר, כזה שרועי קנה לה מתל אביב ליום הולדתה והיא לא הפסיקה להחמיא לו כמה הוא קלע בטעם, שלא כמו חלק מהאנשים.
יעלה, את הבנת הכול לא נכון, אמרה בקולה הזה שלה שכבר למדתי לקרוא כמו ספר. רך מבחוץ, אבן מבפנים. אני רוצה רק בטובתך, באמת.
הנחתי את הספל על השולחן. הידיים שלי לא רעדו, וזה היה חידוש לפני שנה רק מהמבט שלה היה לי קשה לעמוד על הרגליים.
עשית לי כל כך הרבה טובות שכבר שנה הייתי בדיכאון, אמרתי. נראה לי שמספיק.
היא הצרה עיניים. הכרתי את המבטים האלה היטב אחרי שבע שנים של היכרות. כל פעם שבא המשחק הזה בעיניים, ידעתי מה יבוא אחריו וזה אף פעם לא היה טוב.
את עייפה, אני מבינה. כל ההורמונים, כל הבדיקות האלה, מרפאות, בתי חולים, אין לזה סוף. אז באתי לעזור. זה רק מסמך קטן, שצריך לחתום והוא יגן עלייך…
להגן עליי? במה?
נו, איזה דפים. כספים, שתהיי מכוסה אם יקרה משהו.
הבטתי לה על הידיים, טבעות דקות, על התיק, על התיקיה שאחזה כאילו היא זר פרחים.
תני, אמרתי.
ולראשונה ראיתי בה את ההיסוס, לשנייה קטנה בלבד.
בסוף היא הגישה לי. פתחתי מיד, בעמידה, לא מתיישבת אפילו. דף ראשון, דף שני. בשלישי עצרתי, קוראת פעמיים כי לא האמנתי למה שאני רואה.
זה היה טופס גט. ממולא, מסודר, עם שם המשפחה שלי, רק החתימה שלי חסרה.
היה שקט במטבח, כזה שיכולתי לשמוע את המכוניות בסדרות ואת הילד מרחוק צורח.
את… לא מצאתי מילים. באת לפה כדי שאחתום על גט מבעלי. ואת קוראת לזה דואגת לי?
יעל, את לא מבינה. רועי צריך משפחה. אמיתית. ילדים. את לא יכולה לתת לו את זה, כמה שנים, כמה תקוות, כמה כסף. די, תשחררי. ככה תצאי גדולה.
סגרתי את התיקיה. הנחתי על השולחן, באיטיות, עדינות כמעט, למרות שבתוכי בער הכול.
תצאי מהבית שלי, אמרתי.
יעלה…
בבקשה. פשוט תצאי.
הלכה. נשארתי לבד עם הריח שלה בחלל, עם התיקיה, מרגישה כאילו עמדתי מעל תהום וצעדתי אחורה ברגע האחרון.
הייתי בת שלושים אז. רועי היה בן שלושים ושתיים. התחתנו חמש שנים קודם, וכבר ארבע שנים שדבר אחד עיקרי לא מצליח לנו. אנשים מהצד חושבים שזה לא הולך. אין להם מושג. כל חודש תקווה ואז נפילה. אין סוף לבדיקות, הזרקות, טפסים, זריקות בטן כל בוקר, אסור לבכות, אסור לכעוס הכול כי לחץ מזיק.
ניסיתי להחזיק חיוך. רציתי. ואמא של רועי בינתיים הולכת ומספרת לכולם שאני משהו לא בסדר אצלה בראש והזניחה את עצמה. שמעתי על זה מחברות הרצליה זה כמו כפר, הכול יוצא החוצה בסוף.
רועי אז היה בשליחות עבודה בנצרת. נסיעות תכופות קבלנות, את יודעת. לא התלוננתי. כל ערב שיחה ארוכה, שמעתי שקולו עייף, וגם אני לא העמסתי עליו. לחסוך מעצמי? או אולי אותו? מי יודע.
באותו ערב כשמירי עזבה, ישבתי הרבה ליד החלון. גשם, עצים ערומים, רחוב חיים כהן מלא בשלוליות. מישהי מושכת ילדה קטנה בבגד אדום, הילדה קופצת, האמא מחזקת יד, לא כועסת.
הסתכלתי ואמרתי לעצמי: זה, זה כל מה שאני רוצה. ילדה שקופצת בשלוליות. להחזיק יד.
על רועי לא סיפרתי כלום באותו לילה. לא רציתי להלחיץ אותו מרחוק. רק אמרתי שמתגעגעת. הוא אמר: עוד שבוע בבית, אוהב אותך. ואני באמת האמנתי. תמיד האמנתי.
בשבוע שאחריה הכול התהפך.
ביום רביעי התקשרה אליי תמר ברוך, חברה שלי מאז הגן. הקול שלה היה זהיר, כזה של מי שמפחדת לשבור משהו יקר.
יעלי, שמעת מה מדברים?
מה?
עלייך. בקופת חולים. ובמספרה בקפלן. אומרים שיש לך מישהו… גבר אחר.
שקט. מחשבות רצו לי בראש. תמר לא המציאה, היא תמיד בודקת.
מי התחילה עם זה, תמר?
שמעתי שמירי, אמא של רועי, סיפרה לגלית יעקובי… יעלי, אני לא מאמינה לרגע. רק שתדעי.
תודה, תמר.
לא בכיתי. ישבתי על הספה בדירה הדוממת ושאלתי למה? למה היא שונאת אותי ככה? זה שלא הצלחתי ללדת? שלא הספיק לה מי שאני? רועי מהנדס, מנהל אזור, עם עתיד. ואני? מורה בבית ספר על שם ברל כצנלסון. אולי זה?
אין לי תשובה, לא אז ולא היום.
ביום שישי הלכתי לביקורת אצל דר אלה פרידמן, הרופאה שלי מהמרכז לפריון. היא כבר כמו משפחה, עברה איתי הכול, תמיד רגישה. כל כישלון, הסבר חדש, עוד בדיקה, לחפש סיבות והן לא נמצאות. הכול הכול בסדר. אי־פריון בלתי מוסבר, כזה שרופאים רק מושכים בכתפיים.
בתור במסדרון ישבה מישהי בהריון צעיר, כולן מחייכות, אני הבטתי ולא קינאתי באמת שלא. רק שקט, רוצה בשלי.
ופתאום שמעתי קול מוכר.
הרמתי ראש רועי עומד בקבלה, עם תיק צד, במעיל האפור שקניתי לו לפני שנתיים.
רועי?
הופתע, חייך, בא אליי ועטף אותי בחיבוק. הריח שלו, של דרך, עייפות, שלי.
היית אמור לבוא בעוד שלושה ימים, לחשתי.
הצלחתי להשתחרר קודם, רציתי להפתיע. באתי הביתה, לא מצאתי אותך, ניסיתי להתקשר…
הטלפון בתיק.
ניחשתי איפה את.
התיישב לידי בפינת ההמתנה. שם, בלי לשים לב, סיפרתי לו הכול. התיקיה, הגט, הרכילות. נמאס לי להעמיד פנים.
הוא הקשיב בשקט, כעס לו על הפנים, מכיר אותו. זה אומר שהוא מתאפק, בולע.
למה לא סיפרת אז?
לא רציתי להטריד אותך.
יעלי, וכשאמר יעלי ככה, ידעתי הוא לא כועס, רק עצוב.
אמא שלך, לא תמיד קל…
היא שונאת אותי, רועי.
הוא שתק. זאת התשובה בעצמה.
דר אלה הזמינה אותנו. רועי נכנס איתי. ואז קרה הדבר הכי הזוי.
יעל, אפשר לשאול שאלה? לקחת משהו ללא מרשם שלי, פרטי? היא לחצה, בוחנת.
בחיים לא, רק לפי מה שרשמת.
הנהנה, איטית. פתאום סיפרה: לפני שנתיים פנה אליה מישהו, הציע לעזור בתשלום לתקן קצת תוצאות של בדיקות לטובת מישהי מסוימת.
שתקתי, הלם. היא לא הסכימה, אבל שמעה שבמכון תמר, שבו עשיתי טיפולים קודמים, הדברים עבדו אחרת מרינה, אחת האחיות, סיפרה לה לא מזמן. כבר לא עמדה בלחץ המצפון.
מי עמד מאחורי זה? שאל רועי.
לא יודעת, ענתה דר אלה, קול של אישה, בוגרת, ביטחון עצמי מובהק.
שמעתי את רועי נושם לאט. לא הבטתי בו. הסתכלתי בחלון חצר עירונית, ספסל, עץ אקליפטוס מתקלף. חשבתי שאולי יצאתי מדעתי אמא של בעלי מסוגלת לדבר כזה? זה מעבר לגבול הדמיון.
אבל עמוק בפנים, ידעתי. ידעתי מזמן.
חייבים לדבר, אמר רועי.
יצאנו, נכנסנו לרכב. הוא לא הניע. הסתכל קדימה גשם, כביש.
זה היא, אמר, בלי סימן שאלה.
אני לא בטוחה…
אני יודע. היא אמרה לי פעם שיש לה “רופאים שמבינים”, הייתי בטוח סתם רוצה לעזור. לא חשבתי ש…
נדם.
אלוהים, יעל. ארבע שנים.
לא בכיתי. חיבקתי את ידו.
מה עושים עכשיו? שאלתי.
את סומכת עליי? שלא ידעתי כלום? הביט בעיניי, עייפות ושבירות.
סומכת.
ישבנו וחשבנו. לרוץ למשטרה? אין הוכחות, רק סיפורים. מילה מול מילה.
נחוץ היה משהו קונקרטי.
נזכרתי בגינה של תמר, אצלה בבית במושב נחלים. בית קיץ מוזנח מהילדות. היו לי המפתחות, עדיין.
חייבים לנסוע, אמרתי.
לאן?
למקום שהיא לא תמצא מיד. לחשוב בלי לחץ. אם נבוא עכשיו, היא תסובב הכול. אתה מכיר.
הוא הנהן.
ארזנו תיק קטן: בגדים, מטענים, מסמכים, הלפטופ של רועי. נסענו מבלי שיעירו עלינו בשכונה.
התקשרתי מתמר: המע’ עוד פתוח?
בוודאי, יעלי. את בסדר?
לא, אבל אדבר אחר כך.
סעו לשם. יש גז, שמיכות, רק שימי לב שלא נכנסו עכברים.
תודה.
ותיזהרי, טוב?
נסענו בחשיכה, הגשם גובר על השמשה, פנסים מתרוצצים. רעדתי לא מפחד אלא מהמחשבה שמישהי מסוגלת לגזול מבתה של מישהי אחרת שוב ושוב.
מערכות יחסים רעילות במשפחה קראתי על זה פעם במוסף. פתאום הבנתי זה אני.
הבית היה קר, עם ריח של עץ עתיק, קצת טחב. הדלקנו תנור, עשינו תה בכוסות של תמר עם ציורי רימון, ודיברנו. באמת.
ספרי הכל, רצה לדעת.
סיפרתי: דקירות קטנות, שיחות טלפון מ”קרבות”, כל תקופה שמועות, רופא לא ריכוזי, כל טיפול מתפספס בקטנה, סיבוכים לא מוסברים. חשבתי שזה צירוף מקרים, סתם חוסר מזל.
הוא הקשיב, עפעפיים סגורים, עצוב.
אמא אמרה שאני אוכלת לא מסודר, מתוחה מדי. שהרופאים רומזים שזה בי.
את האמנת?
לא האמנתי ולא סתרתי. פחדתי. אני פחדן, יעל.
לא פחדן. פשוט אוהב אותה. זה לא אותו דבר.
הביט בי, כואב.
למחרת תכננו ידעתי שאם נגיע אליה ישר, תכחיש הכול עד שנחשוב שאנחנו בעייתיים. לה, שליטה זה הכול.
צריך היה להשיג הקלטה. משהו חי שלה.
כשתבין שנעלמנו, תבוא, היה בטוח. היא לא תוותר. זה עיקר עולמה.
התאמנו עם הטלפון. הכנסנו לכיס, ווידאנו שעובד, קבענו שאני אשאל, אתן לה לדבר.
חיכינו שלושה ימים. שלושה ימים של חורף, ריח חימום, צעידות לכיוון הוואדי ולילה. משיחות שקטות צמחנו מחדש, פחות הצגות, פשוט אמת.
יום רביעי בצהריים הגיעה. שמענו את הסוברו שלה על החצץ. רועי הוציא טלפון, התחיל הקלטה.
את מוכנה? שאל.
כן.
נכנסה בלי לדפוק, הסתכלה. ראתה את שנינו.
רועי… לא ידעתי שאתה פה.
ברור, חשבת שעדיין בשליחות.
הביטה בי, שקט ארוך.
יעלי, מה אמרת לו? מה הכנסת לו לראש?
רק את האמת, מירי.
איזו אמת? את תמיד חיה בעולם דמיונות.
מאיזה רופאים שמקבלים ממך כסף שאכשל בפרוטוקולים?
השתתקה. לשנייה. ראיתי.
שטויות, נהייתה קשוחה.
את מכירה את מרינה? עבדה במכון תמר לפני שנתיים.
שום תגובה.
היא סיפרה לדר אלה שקיבלה הצעה, וקיבלה כסף. אני לא רוצה להסתובב סביב אמרי לי, נכון?
את משוגעת.
אמא, אמר רועי. היה במילה הזו הכול, אני יודע מתי את משקרת. כל החיים הייתי לומד מזה. תעני ליעל.
משהו נשבר בה. בחוץ עמדה יציבה, מבפנים נשמט לה.
הכל רציתי רק בשבילך, אמרה לרועי, לא לי. אתה לא מבין, היא לא מתאימה לך! מורה קטנה, בלי יתרונות, אתה שווה יותר! השקענו בך כל כך…
אמא.
רציתי שתבין לבד ותסיים, בלי דרמה, בצורה מכובדת. מה הנזק? אף אחד לא מת.
אף אחד לא מת, קולי היה זר. ארבע שנים. כל חודש תקווה, כאב, זריקות, בדיקות. בוכה בשירותים, מאשימה את עצמי. אף אחד לא נפגע?
הבטה בי, וראיתי בה משהו חי, לא חמלה, אבל אמת.
לקחת לי ארבע שנים, אמרתי. ואת קוראת לזה לדאוג לבן שלך?
אני אמא שלו, עייפה, חלשה.
ואני אשתו.
רועי עמד לידי, זרוע נוגעת בזרוע.
הכל מוקלט, אמר, כל מה שאמרת. זה לא עוד סתם דיבורים.
הביטה בו כאילו היא רואה אותו לראשונה.
למשטרה? שאלה בשקט, עם פרקטיות.
כן.
אני האמא שלך.
אני יודע.
עמדה עוד רגע, הסתובבה ויצאה.
חכי, קראתי. לא ברור למה. פשוט יצא.
עצרה, לא הסתובבה.
פעם באמת אהבת אותו, או רק רצית להחזיק בו?
לא ענתה. נטרקה דלת.
רועי כיבה את ההקלטה.
מתקשר לעמית אלון אמר. חבר מהצבא, במשטרת מרחב שרון. שיגיד מה עושים.
בסדר.
יצאתי לכניסה. ריח של אדמה רטובה, המכונית שלה כבר נעלמה. נשארו רק סימני צמיגים.
נשמתי. פשוט עמדתי.
ההמשך כבר היה לא שלנו המשטרה, חקירות, עדויות, התיקיה של מירי, ההקלטות, המון פרטים. מרינה הודתה בסוף כסף לקחה, אבל מצפון, מסתבר, לא נקנה תמיד.
מירי נעצרה אחרי שבועיים. הרגשתי הקלה ובעיקר ריק. רועי התהלך בבית, הפנים שלו אחרות.
איך אתה? שאלתי.
לא יודע, ענה ישר.
זה רגיל לא לדעת.
היא אמא שלי, יעל.
אני יודעת, רועי.
הלך הלוך ושוב. נגע פתאום בספר, הניח בחזרה.
הדבר הכי קשה? אמר. שלא הופתעתי באמת. חצי ממני ידע שהיא יכולה… לא כזו, אבל משהו. ובכל זאת סגרתי עיניים. כי אמא. כי זה לא קורה. אמרתי לעצמי שאני מגזים.
בדיוק ככה זה עובד, עניתי. לאט, מבלי לשים לב, עד שאתה לא סומך יותר על עצמך.
הביט בי.
את היית חכמה יותר ממני?
לא. פשוט התעייפתי מספיק, וזה הופך אותך לפעמים או חכם, או ציני. לא בטוחה.
עזבנו את נחלים שלושה שבועות לאחר מכן. לדירה לא חזרנו. רועי אסף חפצים, נתנו מפתחות והמשכנו לחדרה.
בחדרה הגיעה סתיו אחר. חם, רך, מריח בריח ים. שכרנו דירה קטנה. רועי התחיל בעבודה חדשה. אני הלכתי לשוק, מבשלת, מאסה בבית ובחיים שמתחילים מחדש.
הגענו לרופא דר אלה הפנתה אותנו לדר הילה בלום. אישה עדינה עם עיניים חכמות, אמרה הכול אפשרי.
עשינו את הכול מהתחלה. בלי ידיים מפוקפקות, בלי רמאויות.
בניסיון שלישי זה הצליח.
פברואר, בדקתי. רועי היה בבית. עמדתי במקלחת, טסט ביד עם שני פסים. ניגשתי אליו, הגשתי לו.
הביט. הסתכל עליי, עיניים אדומות.
יעל…
כן.
חיבק אותי, חזק, לא שחרר.
ליאב נולד באוקטובר. 3,500, חמישים ושלושה סמ, עם שיער כהה ופנים מלאות. הרופאות צחקו ילד של חכמה.
בכיתי. לא מהכאב, אם כי כאב. כששמתי אותו עליי, פתאום כל השנים ההן היו טיפה פחות כבדות.
הן לא נעלמו. פשוט נעשו פחות חונקות.
רועי עמד לידי, החזיק לי את היד. עדיין עושה את זה מאז, כמו במכונית אז.
ליאב בן שלושה חודשים. סוף סוף ערב שקט, הוא ישן, יושבים במטבח, תה, נר דולק, קצת גשם מאחורה.
את חושבת עליה? שאל.
העפתי מבט, ידעתי על מי.
לפעמים, פחות עם הזמן.
גם אני. ויש רגעים שאני שואל איך… ואז אני מסתכל עליו, מאמין: אנחנו פה, חיים.
כועסת עליי? לחש, מבויש כמעט.
על מה?
על שלא ראיתי. או לא רציתי לראות.
חשבתי. באמת.
לא כועסת. אבל נשאר משהו קטן, קוץ. לא כואב, אבל מרגיש.
הנהן. לא התווכח.
זה כנה.
אני משתדלת. התעייפתי מלהעמיד פנים.
עכשיו טוב לך?
כמעט הכל, חייכתי. הוא בריא, אתה איתי, יש לנו קורת גג, רק שאנחנו קצת אחרים מפעם. לא יודעת אם זה טוב. אולי פשוט מה שיש.
הביט בנר, להבה רעדה.
זוכרת, כשהיית בחוץ אז?
זוכרת.
חשבתי, איך היא מחזיקה את זה, כל השנים, ועדיין עומדת.
לפעמים נשברים, רק לא ליד אחרים.
אני יודע. סליחה.
רועי, הנחתי יד עליו, לשנינו היו בחירות, לשנינו. די עם חלוקת אשמה.
קול מהחדר, ליאב התנועע. קפאנו, מאזינים.
שקט.
ישן, אמר.
ישן.
שקט טוב, כזה שרק אנשים קרובים זוכים בו, שלא חייבים למלא.
את מאושרת?
חשבתי. באמת.
כן. רק שזה טעם אחר משחשבתי. לא כשהכול מושלם, אלא כשיש כאב, ובכל זאת את רוצה שהיום לא ייגמר.
הוא חייך, חיוך איטי נשכח כמעט.
טעם טוב.
נכון. קצת מר, אבל טוב.
