התחתנתי עם דוד לפני שמונה עשרה שנים. המצב שהוא היה בו היה עצוב, וכל זה קרה בגלל אשתו לשעבר, שחמקה ממנו ומהילדים וברחה עם מאהב שלה. דוד וליאורה נישאו מאהבה. ליאורה ילדה שני ילדים מתוקים בן בשם יותם ובת בשם נעה. כשהילדים היו בני ארבע ושלוש, פיטרו את דוד מהעבודה שלו. זאת הייתה תקופה קשה בשביל המשפחה. ליאורה ניסתה למצוא עבודה, איכשהו להכניס כמה שקלים כדי שיהיה לילדים מה לאכול. דוד, מנגד, התחיל לשבת עם חברים במקלט של הבניין ולשתות. כל מה שהוא עשה היה לקלל את הממשלה ולהתלונן על חייו. ליאורה נשברה; בדיוק אז התחיל לחזר אחריה גבר עם הרבה כסף.
היא לא הצליחה לעמוד בפיתוי, ועזבה את דוד והילדים וברחה עם אותו הגבר. יותם ונעה נשארו לבד, והשכנים דאגו להביא להם אוכל ולשמור עליהם. באותו הזמן דוד עדיין ישב עם החברים במקלט, ובהתחלה אפילו לא שם לב שאשתו כבר עזבה. כשהוא התעורר למציאות, היה כבר מאוחר מדי. הילדים נלקחו לבית ילדים בחסות הרווחה.
פגשתי את דוד בחתונה של חברים משותפים. ישר התחברתי אליו. התחלנו לדבר, והשקעתי מאמצים רבים לשנות את ההתייחסות שלו לחיים ולעזור לו להתאפס.
הצעתי לו שאחרי החתונה ניקח את הילדים מבית הילדים. אני לא יכולה ללדת בעצמי, אבל הלב שלי נחמץ למען הילדים. מהיום הראשון התנהגתי כאילו הם הילדים שלי, והם נקשרו אליי מיד. שמונה עשרה שנים חלפו. הילדים בכלל לא ידעו שאני לא אמם הביולוגית. יום אחד, ליאורה הופיעה מחדש בחיים שלנו. היא נפגשה עם הילדים וסיפרה להם שהיא אמם הביולוגית. יותם קיבל את זה בשקט, ואמר לה שיש לו רק אמא אחת אותי. נעה הייתה חמה יותר וסלחה לה. בהתחלה לא רציתי שיהיה ביניהם קשר כי ליאורה עשתה מעשה מאוד קשה בזמנו. אבל אני מבין היום היא רוצה לכפר והיא חשה חרטה, ולילדים מגיע לסלוח. החלטתי לעזור לה להתחבר אליהם. אמא היא גם מי שילדה וגם מי שגידלה. בסופו של דבר, לילדים שלי יש שתיים ושתיהן אוהבות אותם בכל הלב.
החיים לימדו אותי שהאהבה והסליחה נותנות מקום לכולנו להיות משפחה, גם אם הדרך לשם לא תמיד פשוטה.
