אמא לא מצפה שמבקריה יגיעו לבקר את בית החולים אחרי הלידה, כי היא לא מתכננת להיפרד מהבת
הול רחב ומואר של מחלקת הלידה בבית החולים שערי הצפון היה מלא בריחות של חומרי חיטוי ובקולות שמחה מתערבבים עם מתח קל. סביבו רצו סביבי משפחות שמחות: גברים נרגשים עם זרדים ענקיים של פרחים, סבתי וסבאיים חדשים, וכן קרובי משפחה, חברים ושכנים רבים. הרעש של השיחות נחתך מדי פעם בצחוק מדבק. כולם, מחזיקים את נשימתם, חיכו לפגוש את חברי המשפחה החדשים.
לנו נולד בן! הראשון! לחשה סבתא צעירה שכונתית, והדמעות של האושר ברקיע בעיניה, בעוד היא אוחזת בחבילה של בלונים כחולים-שמימיים.
לנו ילדה! ממש שתיים, תאמיני! קראה בחגגה בת השנייה, עטופה בחבילות מתנה ורודאלגוני.
כבר יש להם בת גדולה, אז יש שלוש אחים! ממש כמו בסיפור! הוסיפה האחת השלישית.
תודות, נולדו תאומים! כמה נדיר! קראה שלישית, והצטרפה למקהל הלבבות.
בכל ההמולה, אף אחד לא שם לב לנערה קטנה שמנסה לפתוח את דלת הכניסה הכבדה. ידיה מלאות שקיות קניות שהיו עמוסות עד אפס מקום.
מה זה תינוק? הסתכל יגאל, בחור צעיר שהגיע לאסוף את אחותו עם אחיין, ולא יכל להאמין למראה. איך ייתכן שביד ימין של אותה אמא, הלחצנה בין זרוע לכתף, נמצא חבילה קטנה עטופה במגבת?
הוא נבהל, חיפש את קרוביו, את חבריו, ולא מצא אף אחד. איך בעיר גדולה כל כך, אין מישהו שיעזור לאם צעירה עם תינוק חסר מבטחים?
יגאל רץ לעזור לזרה. הוא פתח את הדלת הכבדה, החזיק אותה פתוחה עד שהיא עברה, ואז נכנע בעקבותיה.
אפשר לשאת את המזוודות למונית? הציע.
תודה, לא צריך, חייכה האישה, ועיניה נגעו בדמעות. היא החלה להרכיב את התינוק בחיקיה והלכה אל תחנת האוטובוס.
היא הולכת ברכבת הקלה עם תינוקת? חשב יגאל בטירוף. הוא רצה להציע לה רכבו, אבל קרוביו קראו לו לחזור, כדי שיאסוף את האחות עם אחיין. הוא נזכר במטלותיו ושכח מכל דבר אחר.
אילה, בת של רחל, נולדה בגיל מאוחר, ולא הכירה לעולם את אביה, שהיה תוצר של רומן קיץ קצר. האם ובת גרו יחד בבית קטן בקצה הכפר של קיבוץ יולייה. אילה עזרה לאמא משק הבית מאז שהייתה ילדה, למדה טוב בבית הספר והייתה תמיד מצייתת. הם חיו בחיי צניעות: השכר של האמא בחנות הקטנה היה שכר מינימום, ולא יכלו להרשות לעצמם הרבה. אחרי שהאמא יצאה לגמלאות, המצב הכלכלי הלך והחמיר.
אילה חלמה לעבור לבית הספר התיכון, לקבל השכלה, ולמצוא עבודה משכורתית גבוהה, כדי שלפני המשפחה לא יהיה רעב. היא עבדה קשה, חצתה את הספרים והחלה לשקול הצעות של פדרו השכן, שלא היה מעוניין ללכת איתו לטיול.
צא לבקתה, האופה בחוץ! קראה האמא. מזג האוויר יפה! ונראה שאת רק יושבת על הספרים! תתפוסי קצת חוץ!
בקרוב ההרשמה, צריך לצבור ציונים גבוהים, זה ההזדמנות שלי! השיבה אילה.
פנחס, שגר בצל הבית הראשי, חבש אהבה סודית באילה מאז כיתה א’, אך היא לא הייתה מודעת לכך. מאמציה של אילה נשאו פרי: היא קיבלה הצטיינות במבחנים ונרשמה לאוניברסיטה לחינוך בעיר תל אביב. שמחתה הייתה כבדה, והאמא התחילה לדאוג.
איפה תגוריי? איך תתמכי בי? אני לא יכולה לעזור כספית, אני מרוויחה כל כך מעט. קראה רחל.
אל תדאגי! חייכה אילה. אגלה עבודה ערב, ויש לי מקום במושב.
היא גרה במעון הסטודנטים, שיתפה חדר עם בת כפרית אחרת, שהזמינה אותה לעיתים ארוחות שהובאו על ידי קרובי משפחה משופעים. אילה חזרה להם בעזרה בעבודות ובכתבות.
במעון קיבלה אילה עבודה שלמתנתן במכולת, ובמקביל השתתה ברב-קפה קטן. שם פגשה את מאיר, גבר צעיר ומתוק שהגיע לעיתים קרובות יחד עם חבריו לשתות קפה. אילה הייתה בת שנה לפני סיום הלימודים, והקשר ביניהם הפך מהר מילה לשיחה, ולאחר מכן למפגש רומנטי.
מאיר היה פקח, חכם וידידותי, סיים תואר כלכלה לפני שנתיים ועבד כמנהל בחברת ביטוח גדולה. הוא היה קשוב ונדיב לאילה.
הוא הציע לאילה לעבור לדירת שני חדרים שפרסמה במרכז העיר. כששמע שהיא בהריון, שמח מאוד.
בדיוק היה לי רצון להציע לך נישואין! ומה זה! חייך. נמהר לשמור עליך בריאה, ולא על משקל עודף!
אילה חששה מההיכרות עם ההורים של מאיר: אביו, יזם מצליח של מפעל חלב, ואמו, משקיעה בעסק המשפחה. אך ההורים קיבלו בברכה את האישה הפשוטה מהכפר.
האם של מאיר, אנה, חיברה את אילה למטבח, ונתנה לה משוב מחמיא:
זה כמו מסעדה יוקרתית! קרא האבא. הסלט מושלם!
יש לך ידיים זהב! הוסיפה אם מאיר.
אנה ביקשה מהאישה לקרוא לה פשוט “אנה”. הן הלכו יחד לקניות, נסעו לחנויות יוקרה ושתו קפה, והייתה קרבה בין השתיים שהייתה חמה ולא מתנשאת.
האם אמך תבוא לאירוס? נרצה מאוד לפגוש אותה. תתארחי אצלנו, הבית שלנו גדול, וגם אם לכם קרוב, זה נוח, הציעה אנה.
החתונה הייתה חגיגית, עם מנחה, פסנתר, סרטים, פטפוטים וקונפטי. אילה התבוננה במלאי ההוצאות, אך אנה חייך וסיפרה:
אל תדאגי, נוכל להרשות לעצמנו. את האישה של בני, ואני רוצה שתהיי שמחה.
האמון של אילי נמשך עד סוף היום, והאם הזקנה של אילה בכתה, אך אנה ניסה להקל על האווירה.
במהלך ההריון הראשון, באולטרסאונד הרופאה אמרה שיהיה בת בריאה. מאיר חייך ואמר:
הפעם נחזור לבן.
אנה נזכרת שהיא אימו של שני בנים, ותמיד רצתה בת. היא קנתה בגדים ורודים, חבילות, ותכננה את עתיד הילדה.
אילה נשמה בחלום של לבוש, חיבורה לבת שתגדל באהבה ובבית חם.
היום הגיע למבצע חירום: הרופאים גילו סיכון לאיבוד הילדה, והחליטו להשקיע את הטוב ביותר. אילה חשה חולשה, בחילה, ירידה במשקל, והייתה בחדרי חולים עם אנה שמטפלת בה, מבשלת, מנקה, וקוראת לה לא לישון.
מאיר נשאר בעבודה, עם חברים, טלפונים והתקשורת. הוא הרגיש מותש מהשיחות על בדיקות, ולא היה מעוניין באחריות. הוא מצא סטודנטית יפה שהתחילה לצאת איתו בחשאי.
בזמן שהאימה של אילה, האמא של מאיר, קיבלה את הילדה בת חודש לפני המועד, היא נרדפה למספרה. האמא קראה ליום הלידה והציגה את הילדה אלונה בשם של אמא של הילדה.
בוקר אחד ראש הרופאים הודיע: הילדה סובלת מתסמונת דאון. לא היה זה נרשם באולטרסאונד. הרופאים הציעו להעביר אותה למוסד, אבל אילה סירבה בתוקף. היא חיבקה את אלונה בתשוקה והכריזה: היא תגדל איתה.
אנה חייגה: “אני כאן, נתגבר יחד”.
מאיר ניסה להימנע מאחריות, בטען שהוא צעיר מדי כדי לשאת משקל כזה. אנה קראה לה: “או תסרב או אלונה תצא משקפינו”.
אילה הבינה שהיא תהייה לבדה עם בתה. היא הלכה לתחנת האוטובוס עם שקיותיה, מצאה מעיל של האישה שהייתה שם, והחלה לאסוף את הדברים.
אלונה נולדה, למרות הכל, והייתה מוקפת מתנות יקרות ששלחה אנה, אך רק אילה הייתה שם בשבילה.
אילה חזרה למטה של אמא, ולחצתה חזק, והחלה לגדל את אלונה. הילדה הפכה לחכמה, מדברת בשירה ובפרוזה.
אילה נישאה לפנחס, חבר מכיתה שתמיד אהב אותה. הוא קיבל את אלונה בתור בתו, והקימו יחד שלושה ילדים שני בנים ובת. אילה לא בושה באלונה, פתחה בלוג ושיתפה בתמונות ובשירים.
יום אחד במאי, במאי תיאטרון בתל אביב, ראה במאי סרט של אלונה. הוא הזמין אותה להופעה, והיא הפכה לשחקנית בעלת קולות מיוחדים. המשפחה נעה לתל אביב, והביאו איתם גם את סבתא רחל.
בגיל שבע עשרה, באחת ההצגות הגיעה מאיר עם פרחים, בקבוק יין, וביקש סליחה. אילה חייכה והבינה שהיא כבר סלחנה אותו.
הכל בסדר, מאיר, אני לא מחזיקה קנאה. המשיכו להיות מאושרים ואל תשכחו להודות לנו על הילדה המדהימה שלנו אמרה היא.
הסיפור מזכיר לנו שלפעמים הגורל מביא אותנו למקומות קשים, אך אהבה, נחישות וקבלת האחר משחררות אותנו ומשנות את חיינו לטובה. כל אדם, אם ייבחר להאמין ביכולת שלו לעזור ולתמוך, יכול להפוך למקור של אור בחיי אחרים.
