האם הכנת את הכסף? – שאלה אישה כבת 45 שפתחה את הדלת עם המפתח שלה.

יחד עם החבר שלי, אנחנו שוכרים חדר אצל סבתא אחת ברחוב באבן גבירול. כבר שמונה חודשים אנחנו גרים איתה.
אנחנו חולקים איתה מקרר המדף שלה תמיד היה ריק. הדבר היחיד שתמיד עמד שם זה סיר עם דייסת שיבולת שועל במים. סבון? רק לכביסה, שמן? רק הכי זול, ועוד גם מסריח. הנעליים שלה במסדרון היו מתוקנות באלף תחבולות. הדירה פשוט זעקה “מצוקה”.
המארחת שלנו לא דחפה את האף לעניינים שלנו, כל היום הלכה לאסוף בקבוקים ולחלק פליירים ליד השוק. כל יום שישי, סבתא הייתה מארגנת לעצמה “חינגה” עם פירות על סף ריקבון מהדוכן בשוק הכרמל.
ליבי היה נקרע עליה. ואז, כשמישהי באה לבקר אותה, כבר בכיתי מתסכול על חוסר הצדק.
יש לך את הכסף מוכן? שאלה אישה בסביבות גיל 45, שנכנסה עם מפתח.
כן, בת שלי. הנה, קחי עונה לה סבתא שלנו.
זה לא מספיק. מחר אני אביא את הבת שלי.
של מי הבגדים האלה? יש לך אורחים?
כן, השכרתי חדר, גם לי צריך להיות ממה לחיות אני נותנת לך את כל הקצבה שלי, ניסתה להזדכות הסבתא.
אז אני אכנס לבדוק את הדיירים שלך. אומרים שיש כאן נוכלים, האישה פתחה את הדלת לחדר שלנו.
אז בוא נראה, מי כאן?
פריצה שכזו לשטח ששולם עליו במיטב השקלים, הפתיעה אותי לגמרי:
גברת, תסגרי את הדלת מאחוריך!
מי את שתגידי לי מה לעשות? אני בעלת הבית! עכשיו את תשלמי לי לפה, הנה הטלפון שלי, ופה מספר החשבון. היא ככה, עם הנעליים, נכנסה והשאירה שני פתקים על השולחן. ואל תאחרי דקה בתשלום, אחרת תפני את הדירה! מתי שילמת פעם אחרונה?
בת שלי, עזבי אותה, בבקשה. את החוב לחשמל סגרתי מהכסף הזה, איימו לנתק לי. ומה, איך אני אחיה בלי חשמל? כמעט ובכתה המארחת שלנו.
אל תקחי מהם יותר שכירות שיביאו את זה ישר אליי. זה הכול, מחר אביא את המאיה שלי.
האישה יצאה, המארחת התיישבה במבואת הכניסה ופרצה בבכי. ניגשתי לסבתא, חיבקתי וניסיתי להרגיע:
נו, די לבכות, יהיה בסדר.
תכיני לי תה, בבקשה.
בחיים לא ראיתי תה בדירה של סבתא; היא הייתה משרה לעצמה עלים של פטל ודומדמניות שתלתה במטבח.
היא לקחה את הספל והתחילה לספר:
גידלתי את הבת שלי לבד, הבעל עזב ולא שב. כל הלב והנשמה שלי השקעתי בילדה הזאת. מה יצא? גדלה להיות שחצנית עצבנית, כל היום מחפשת גברים. בסוף בגיל 35 מצאה בעל וילדה לי נכדה. אבל הוא קמצן נורא. אז כמובן התחלתי לעזור להם, גם להם וגם לנכדה.
אבל מהתחלה זה היה בהתנדבות, עד שזה נהיה חובה. לוקחים לי את כל הקצבה, ואם אני לא נותנת לא רואה את הנכדה. חשבתי להשכיר חדר לפחות בשביל משהו לאכול, אבל גם את זה רוצים לקחת. איך גידלתי כזו ילדה?
היא פרצה בבכי, לגמרי שכחה מהתה. כואב היה לי עליה.
עכשיו היא רוצה להעביר אותי למכור את הדירה, מצאה לי בדירות צד רחוק חדרון פצפון. ואולי פשוט תזרוק אותי לרחוב. כבר התחילה לאיים. ואם אסרב תנשל אותי מהנכדה. אני אמכור הכול רק כדי לראות אותה.
כשחבר שלי חזר מהאוניברסיטה הוא כבר שנה רביעית במשפטים שאלתי אותו מה אפשר לעשות? איך עוזרים לסבתא?
הלכנו לשכנים, שכבר שמעו את הצעקות של הבת על כסף, דיברנו איתם והזמנו אותם כעדים לדיון. כתבתנו לסבתא בקשה לקבלת זכויות מפגש עם הנכדה.
המלצנו לה גם להביא חוות דעת מפסיכיאטר, מי יודע מה תספר הבת בבית המשפט.
בסוף זכינו בתביעה עכשיו לסבתא פגישה חוקית עם הנכדה פעם בשבועיים למשך שלוש שעות. הקצבה נשארה אצלה; אין יותר איך לאיים. סבתא התחילה אפילו לאכול בשר, פירות “מהמקרר” חדרו לתפריט. אנחנו עוזרים לה גם פה ושם בצביעה ובהדבקת טפטים במקום אלה שהיו שם מאז גולדה מאיר.
בתודה על הכול, היא מסרבת לקחת מאיתנו כסף על השכירות. אבל בכל זאת אנחנו מוצאים דרך להניח לה מעטפה, כמעט בכוח.
איך אפשר להתייחס ככה לאמא שלך? לקחת לה את הקצבה המצומקת, לא לחשוב מה יאכל מי שגידלה אותך? חוסר כבוד משווע.
תאהבו את ההורים שלכם. אתם כאן רק בזכותם!