“האם הכנת את הכסף?” – שאלה אישה כבת 45 שפתחה את הדלת בעזרת המפתח שלה.

תקשיבי, חייבת לשתף אותך בסיפור שקרה לי, כי זה לא יוצא לי מהראש עד עכשיו. אני והחבר שלי, דניאל, שכרנו חדר אצל איזו סבתא חמודה בשכונת בורכוב בגבעתיים. אנחנו כבר גרים אצלה איזה שמונה חודשים.
אנחנו בעצם חולקים איתה את המטבח והמקרר. תמיד שמתי לב שהמדפים שלה ריקים לגמרי, חוץ מסיר קטן עם דייסת קוואקר במים. הסבון שלה רק כזה של כביסה, השמן הכי פשוט ודלוח שיש. בנעליים שבכניסה אפשר היה לראות טלאים על טלאים. הדירה פשוט צעקה עוני.
היא אף פעם לא התערבה לנו בחיים, אבל מהבוקר עד הלילה הסתובבה ברחובות אוספת בקבוקי פלסטיק ותולה מודעות על עמודים באזור. כל יום ראשון היא הייתה חוגגת לעצמה “סעודה” מפירות רקובים מהשוק.
אני מודה שהלב שלי פשוט נמס עליה. ובפעמים הבודדות שהיה בא אליה מישהו פשוט פרצתי בבכי מתסכול על חוסר הצדק.
יום אחד נכנסת אישה בערך בת 45 עם מפתח מתברר שזו הבת שלה. ישר היא שואלת: “אמא, יש לך את הכסף מוכן?”
הסבתא עונה לה, “כן, בת שלי, הנה, קחי”.
הבת מסתכלת, “זה לא מספיק. מחר אביא את הבת שלי לפה.”
הבת בוחנת את הבית, קולטת את הבגדים שלנו: “של מי הבגדים האלו? יש לך אורחים?”
“השכרתי את החדר, חייבת להתפרנס במשהו, כל הפנסיה שלי הולכת אלייך”, אומרת לה הסבתא.
“חכי, אני הולכת לבדוק מי בדיוק שוכרים פה חדר אומרים שהם נוכלים”, והבת פותחת את הדלת אלינו.
אני, לא ידעתי מה לעשות, פשוט אמרתי לה: “תקשיבי, תסגרי אחרי את הדלת!”
והיא עונה לי: “ומי את שתגידי לי מה לעשות? זה הבית של אמא שלי וגם שלי! את משלמת לי מעכשיו ישירות לחשבון, פה רשום הטלפון שלי ומספר החשבון. ואל תעשי לי בעיות או שאפנה אותך.” והיא נכנסת עם הנעליים ושמה לנו על השולחן את הדפים.
הסבתא מנסה לעצור אותה: “בת שלי, תעזבי אותה, אני שילמתי חובות לחשמל כי איימו לנתק לי אותו, איך אחיה בלי חשמל…?”
הבת אפילו לא מקשיבה: “אמא, מהיום לא תקבלי שכירות, הם צריכים לשלם לי. מחר, כמו שאמרתי, אני מביאה את הילדה.” והיא יצאה.
הסבתא ישבה במסדרון, התיישבה על כסא ופשוט בכתה בכי מר. נשבר לי הלב, חיבקתי אותה ואמרתי לה: “יהיה בסדר, את תראי.”
היא ביקשה, “תביא לי תה, בבקשה”.
לא ידעתי אפילו שהיא מכינה לעצמה תה היא תמיד הייתה חולצת עלים של פטל ודומדמניות שתלתה בגומי במטבח.
הבאתי לה כוס, והיא התחילה לספר לי:
גידלתי לבד את הבת שלי. הבעל שלי עזב יום אחד ומעולם לא חזר. שמתי את כל הלב והנשמה בגידול שלה, ובסוף היא יצאה כל כך קרה ומרוחקת, תמיד רצה אחרי גברים. התחתנה בגיל 35, נולדה לה ילדה, הנכדה שלי. אבל הבעל שלה קמצן לא נורמלי. אז עזרתי להם כמה שיכולתי.
מהר מאוד העזרה הזו הפכה להיות חובה. היא פשוט לוקחת לי את כל הפנסיה, ואם אני לא מביאה לה לא נותנת לי לראות את הנכדה. חשבתי שאם אשכיר חדר לפחות יהיה לי כסף לקנות אוכל. עכשיו גם את זה היא רוצה לקחת. איך זה הגיוני שהבת שלי גורמת לי ככה?
היא הייתה כל כך שפוכה ובכתה בלי סוף, אפילו שכחה מהתה.
הוסיפה בלחש, “עכשיו היא רוצה להעביר אותי לדירה קטנה בקצה רמלה או לוד, או שאולי בכלל תשאיר אותי ברחוב. התחילה לאיים עליי שאם לא אמכור את הדירה לא אראה את הנכדה יותר. ואני, מה אעשה? אמכור הכל רק בשביל לראות את הילדה שלי.”
באותו ערב דניאל שלי חזר מהאוניברסיטה הוא לומד משפטים כבר שנה רביעית. שאלתי אותו מה אפשר לעשות, איך עוזרים לה?
הלכנו עם הסבתא לדפוק בדלתות של שכנים, שחלקם שמעו את הצעקות של הבת שלה על כסף, ממש גייסנו עדים. אחר כך דניאל כתב לה מכתב לבית המשפט בבקשה שיאפשרו לה לפגוש את הנכדה.
המלצנו לה גם להביא אישור מפסיכיאטר לבית המשפט, ליתר ביטחון כי אי אפשר לדעת מה הבת תגיד.
בקיצור, ניצחנו במשפט! היום היא רואה את הנכדה כחוק פעם בשבועיים לשלוש שעות, ואין יותר איום של פנסיה ואין לה במה לשחק עליה יותר. פתאום יש לה אוכל הגון בבית, אפילו קונה לעצמה עוף לפעמים, ופירות טריים כבר לא נדיר למצוא אצלה במטבח. אנחנו עוזרים לה גם בכל התיקונים בדירה משייפים קירות, צובעים, מדביקים טפט חדש במקום ההוא מהימים של בן גוריון.
בזכות כל זה היא מסרבת לקחת מאיתנו שכירות, אבל אנחנו תמיד דוחפים לה קצת כסף בכל מיני דרכים.
תגידי, איך אפשר בכלל להבין התנהגות כזו? לקחת לאמא שלך את כל הקצבה הקטנה שיש לה, אפילו לא לחשוב אם יש לה מה לאכול, האישה שהביאה אותך ונתנה לך את כל העולם? זאת כפיות טובה ברמות.
אז פשוט תזכרי חייבים לאהוב ולשמור על ההורים שלנו. רק בזכותם אנחנו פה.