האם הכנת את הכסף? – שאלה אישה כבת 45, שפתחה את הדלת עם המפתח שלה.

יחד עם החבר שלי שכרנו חדר אצל קשישה ירושלמית מבוגרת. היינו גרים איתה כבר שמונה חודשים.
חלקנו איתה את המקרר, ותמיד ראיתי שמדפיה ריקים כמעט לגמרי. המקום היחיד שתמיד עמד עליו משהו היה הסיר עם דייסת שיבולת שועל מבושלת במים. סבון רק לכביסה, שמן הכי זול, מריח חריף. הנעליים בחדר הכניסה היו מלאות תיקונים. כל הדירה כאילו זעקה עוני.
בעלת הבית שלנו לא התערבה בענייננו, מדי בוקר יצאה מהבית, ומאוחר בלילה הייתה חוזרת אוספת בקבוקים ברחוב ומדביקה מודעות על לוחות המודעות בעיר. כל יום שישי הייתה מחזירה מהשוק פירות רקובים, ויושבת לעצמה לסעודה פשוטה וצנועה.
ליבי נכמר עליה עד דמעות. וכשיום אחד הגיעה אליה אורחת, פשוט התייפחתי מתוך תחושת אי־צדק.
יש לך את הכסף מוכן? שאלה אישה כבת 45, שנכנסה הביתה עם מפתח.
כן, בתי. הנה, קחי אמרה בעלת הבית שלנו.
זה לא מספיק. מחר אביא איתי את הבת שלי.
של מי הבגדים האלה? יש לך אורחים?
אני משכירה חדר, חייבת איכשהו להתקיים, נותנת לך את כל הפנסיה שלי התחילה האישה להצדיק את עצמה.
אז אני אכנס לבדוק מי בעצם גרים אצלך. שמעתי שהם נוכלים, אמרה ונכנסה ישירות לחדר שלנו.
הנה, במי מדובר כאן?
הפלישה הזו לשטח שמראש שולם עליו ביושר הדהימה אותי:
גברת, תסגרי בבקשה את הדלת מהצד השני!
ומי את שתתני לי פקודות בבית שלי? עכשיו את תשלמי לי ישירות, הנה המספר, הנה הפרטים של החשבון. הניחה שתי פתקאות על השולחן. ואל תאחרי עם התשלום, אחרת אוציא אותך מהדירה! מתי שילמת בפעם האחרונה?
בתי, עזבי אותה, בבקשה. את החוב לחשמל שילמתי מכספי, שלא ינתקו לי. איך אפשר בלי חשמל? כמעט פרצה בבכי בעלת הבית.
אל תקחי מהן יותר שכר דירה, תני שהן יעבירו אלי ישירות. זהו, אני הולכת. מחר, כמו שאמרתי, אביא את הבת.
האישה יצאה, ובעלת הבית התיישבה במבואה ובכתה. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה וניחמתי:
נו, אל תבכי, יהיה בסדר.
תביאי לי תה, בבקשה.
תה של השכנה לא ראיתי אף פעם הכינה לעצמה רק חליטת עלים של פטל ודומדמניות, שתלתה ביבוש במטבח.
הזקנה לקחה את הספל והחלה לשפוך את ליבה:
גידלתי את בתי לבד. בעלי הלך יום אחד ולא חזר מעולם. השקעת את כל נפשי וגופי בגידולה. אך היא הפכה גאוותנית, רודפת גברים ללא הפסקה. בגיל 35 נישאה והביאה לי נכדה. אבל בעלה קמצן וצייקן. התחלתי לעזור להם, וכמובן גם לנכדה.
וכך, העזרה מרצון הפכה לחובה. היא לוקחת ממני את כל הפנסיה, ואם לא, אני לא רואה את הנכדה. חשבתי להשכיר חדר, שאוכל לפחות לקנות לעצמי קצת אוכל, אבל גם מזה היא רוצה להפריד אותי. מה עשיתי רע, ואיך גידלתי כזו בת?
פרצה בבכי, שוכחת מהתה. מעולם לא הרגשתי כלפיה רחמים כאלה.
ועכשיו היא רוצה להזיז אותי למכור את הדירה שלי, לשכן אותי בקצה העיר בדירת חדר קטנה. ואולי פשוט תזרוק אותי לרחוב. היא כבר מתחילה לאיים בכך. ואם אסרב, שוב תשחק בי עם הנכדה. הייתי מוכרת את דירתי רק כדי לזכות לראות את האור שבעינַי.
כשחזר החבר שלי מהאוניברסיטה סטודנט שנה רביעית למשפטים סיפרתי לו על המצב. התייעצנו יחד מה אפשר לעשות, איך לעמוד לצידה של הזקנה הטובה.
עברנו בין השכנים שדיווחו ששמעו את הבת צועקת ודורשת כסף; שוחחנו איתם וארגנו עדויות לבית־המשפט. לאחר מכן הלכנו וכתבנו בקשה למפגש מוסדר של הנכדה עם הסבתא.
ייעצנו לה גם לפנות לפסיכיאטר ולקבל חוות־דעת לבית־המשפט, למקרה שהבת תרצה לטפול עליה דברים.
ניצחנו במשפט, וכעת הסבתא רואה את נכדתה באופן קבוע, אחת לשבועיים לשלוש שעות. הפנסיה שלה נשארת ברשותה, אין יותר במה לאיים עליה. בעלת הבית התחילה לקנות בשר, פירות טובים נראים יותר ויותר על שולחנה. אנו עוזרים לה בשיפוצים קלים צובעים פה, מחליפים שם טפט ישן בן שלושים.
בתודה על כל עזרתנו, היא מסרבת לקחת מאיתנו שכר דירה, אך אנחנו מתעקשים בכל זאת לשלם לה.
איך אפשר להתנהג כך לאמא שלך? לקחת את שארית הקצבה שלה, מבלי לחשוב על מה תאכל האישה שילדה וגידלה אותך? כפיות טובה גלויה כלפי אם.
אהבו את ההורים שלכם! בזכותם אתם כאן!