גיברת של ביתה.
נעה’לה, שוב שכחת לכסות את החמאה, נורית בן-צבי נאנחה, מזיזה בקול את הכיסא אל השולחן. עכשיו היא כל הלילה ספגה ריחות מהמקרר. עידו, חמוד שלי, אולי עדיף שתקח גבינה לבנה. טרייה, קניתי אתמול במיוחד.
נעה הרגישה איך האצבעות שלה מתהדקות סביב סכין החיתוך. בדממה המשיכה לפרוס לחם, מנסה לשמור על פרוסות שוות, למרות שרעד קל עבר בידיה. חלון המטבח נשף טיפות של גשם חשוון רך שהותירו שבילים עקומים על הזכוכית, והמטבח נראה קטן מדי לשלושה מבוגרים.
אמא, זה בסדר עם החמאה עידו לא הרים עיניים מהטלפון, לועס באופן אוטומטי את הסנדוויץ’.
נו באמת, בסדר… אני רק דואגת. אתם צעירים, מה תבינו? אחר כך כואבת הבטן, ואז מי ירוץ איתך למרפאה?
נעה הניחה את צלחת הלחם על השולחן וישבה על הכיסא שלה. מאז הבוקר סחרחרה ליוותה אותה וטעם מר מילא את פיה. היא מזגה לעצמה תה “שחרית” תקווה שהחום יפוגג את הבחילה.
נעה, את בקושי אוכלת, המשיכה נורית, מביטה מעל המשקפיים. תראי איך רזית. עידו’ שלי, איך תביא ממנה ילדים בכלל? לילד צריך אמא בריאה.
משהו התכווץ בחוזקה בתוכה. נעה גמעה מהתה הרותח, מאלצת חיוך.
נורית, אני פשוט לא רעבה בבוקר, תמיד הייתי ככה.
תמיד… פעם הלכנו לעבודה עם חום, אף אחד לא קיטר. היום כל התעטשות מקבלים יום מחלה. אני בגילך כבר גידלתי את עידו בעצמי, גם עבדתי, גם הבית תמיד היה מסודר.
עידו סופסוף יישר את מבטו מהנייד.
אמא, מה זה קשור? נעה הייתה במשרד עד שמונה אתמול, ביקורת סוף חודש.
לא מתווכחת, רק דואגת לכם, אתם צעירים. הגיע הזמן כבר לחשוב קצת קדימה, עם הבריאות הזו…
נעה קמה, לוקחת את כוסה הלא נגועה אל הכיור. בהשתקפות החלון ראתה את נורית שמה לעידו עוד גבינה ומלטפת את כתפו. מאחור נשמע קול חצי מלמול, דואג, פונה לעידו.
חמוד, אל תשכח שיש לך היום פגישה חשובה. גיהצתי לך את החולצה התכלת, היא תלויה על הכיסא.
נעה עמדה בכיור, מחזיקה את כוס התה שהתקרר, מרגישה בפנים אותה עייפות כבדה, עיקשת, שלא דומה לשום עייפות מוכרת. מין עלבון עמוק, אבל לא רגיל.
והיא הרי שמחה כל כך לבואה של חמותה, לפני שלושה חודשים…
***
נורית נכנסה אליהם בסוף תמוז. התקשרה מאוחר בלילה, קולה מודאג, לחוץ. איזו דליפה מהדירה למטה הרסה לה פרקט, חלק מהריהוט נהרס והיה צריך שיפוץ יסודי. הפועלים הבטיחו לסיים תוך שבוע, עשרה ימים גג.
עידו, אני אצלכם שבוע, זה בסדר? המלון יקר, וגם לבד שם יהיה מדכא, התחננה בטלפון, ועידו כמובן הסכים בלי לחשוב.
נעה אז עוד שמחה. החמות גרה בבאר שבע, כמעט ולא היו נפגשות, רק בחגים, היחסים היו שקטים, מנומסים. נורית נראתה תמיד מלאת חיים, אישה טובה, קצת רכלנית, אבל מתוקה. מאז שנפטר בעלה, לפני חמש שנים, נשארה לבד, עבדה בארכיון וגידלה סיגליות על אדן החלון.
יעבור מהר, אמרה נעה לבעלה, מתכננת בראש לפנות את חדר העבודה בשביל האורחת. ממילא מזמן לא דיברנו כמו שצריך.
עידו חיבק אותה, נשק למצחה.
את מדהימה. לא נעים, אבל אני רגוע יותר כשאמא לא לבד.
נורית הופיעה עם שני מזוודות ענקיות וקרטון קשור בחבל. נעה פגשה אותה עם עידו בתחנת הרכבת, עוזרת לסחוב דברים. היא הייתה תשושה, עיניה אדומות משינה.
נעה’לה, תודה שאירחתם את הסבתא הזאת, חיבקה אותה בדלת. אהיה קצרה, ברגע שהכל נגמר אני זזה, לא אךיב ראש.
הימים הראשונים היו כמעט חלומיים. נורית בישלה, ניקתה כשנעה ועידו בעבודה. בערבים שתו תה עם עוגיות “פריך” שהביאה איתה, סיפרו סיפורים. עידו חייך והתלוצץ יותר מהרגיל, מרוצה שאמא לידו.
אבל בסוף השבוע השני דברים התחילו להשתנות.
זה התחיל מהקטנות. נורית סידרה קופסאות התבלינים, “יותר נוח ובריא”. אחר כך שינתה את מיקום הבגדים בהתאם לסדר שלה. נעה מצאה דברים במקומות חדשים, ולא ידעה אם להעיר הרי זה שטויות.
נעה’לה, קצת אבק על הקרניזים, אמרה תוך כדי שמזגה מרק. מזמן לא ניקית? לא בריא, את יודעת, אפשר לפתח אלרגיה. אני ניקיתי היום וסידרתי עכשיו נקי.
תודה, נורית, גמגמה נעה, נבוכה.
אין תלונות, ילדה, חייכה נורית. סך הכל, באתי לעזור.
כשהודיעו שהשיפוץ מתעכב בעיות חשמל, שבוע נוסף לפחות נורית הצטערה אך לא הראתה. “עוד קצת איתכם, לא מפריעה, נכון?”
אמא, מה פתאום מפריעה, עידו נישק אותה בראשו.
נעה שתקה. בלב, עלתה דאגה קלה, אבל סילקה אותה מיד. “בסך הכל עוד שבוע, מה קרה.”
והנה עבר חודש. אחר כך עוד שבועיים. חמותה התמקמה בדירה הקטנה, חדר העבודה של נעה היה עתה חדר השינה של נורית, והיא נאלצה לעבוד עם הלפטופ במטבח או בסלון. לא הייתה לה אומץ לבקש חזרה את חדרה.
כל ערב נורית בישלה. טעים, יש להודות, אך רק מה שעידו אהב תפוחי אדמה, קציצות, מרק ירקות. נעה העדיפה דגים או תבשילים קלים, אבל לא נעים היה לבקש.
שוב לא אכלת, נעה, נענעה ראשה נורית. עידו, אשתך התכווצה לגמרי. תראי רופאה!
באמת, דאגתי, אמר עידו.
פשוט לא רעבה, נעה חזרה על המנטרה, וזה היה נכון. הבחילות קשות בבוקר, חולשה משונה במהלך היום. אבל לפנות לרופאה? מה יאמרו לה שם, “לחץ”, “עייפות”? איך תסביר שזה בגללה?
***
באמצע אלול, בעבודה, התחילו לחץ ובלבול. רשות המיסים דרשה דיווחים דחופים וכל המשרד היה שעות נוספות. נעה חזרה הביתה בתשע או עשר, עייפה וכואבת ראש.
בדירה אור חמים, ריח אוכל וקולה של נורית.
סוף-סוף הגעת, נעה’לה. אנחנו אכלנו, שמרתי לך בסיר, רק אל תסדרי, אני שמתי הכל בשיטתית.
נעה הנהנה, נכנסה למטבח, חיממה לעצמה, מנסה לאכול. עידו הגיע, נישק אותה בלחי, מספר על יומו. נורית הייתה לצדם, סורגת או מדפדפת, נוכחת ללא הפסקה. כאילו האוויר סמיך יתר על המידה.
עידו, נראה לי שאמא שלך מתכננת להישאר עוד הרבה, שאלה לילה אחד.
יש לה שיפוץ, מה את רוצה? אמר חצי ישן. תחזיקי עוד קצת.
אבל שני חודשים כבר…
זו אמא שלי, נעה. קשה לה. את לא יכולה להבין?
משהו בפנים עקץ חזק. נעה שתקה, פנתה אל הקיר. עידו נרדם מהר, היא נשארה ערה, מאזינה לחשושים מצד החדר השני.
למחרת, נורית פגשה אותה עם הצעה ל”שבת ניקיונות משותפת”. עוד לפני שיכלה לסרב, נשלפו הדלי והסמרטוטים, ונורית פירוטה מאחורי תנור, מאחורי הכיור, השטיחים ולכל לכלוך היה הסבר.
נעה שתקה, ניקתה, הרגישה בתוכה איך הצטברות העלבון גודלת, אבל לא יכלה להעיר. אחרי הכל, זו עזרה. איך תבוא בטענה?
בסוף אלול נעה קלטה שמרגישה כמו אורחת בביתה. המטבח, האמבטיה, הכביסה כולם כבר שייכים לנורית. נעה החביאה את בגדיה לכביסה בנפרד, מחכה להזדמנות בהמכונה פנויה. לעתים נדמה שחייה פוסעים על קצות האצבעות.
לילותיה היו מלאי סיוטים מסדרונות אין-סופיים ללא דלת אחת פתוחה, או מטבח שבו כל הצלחות והסירים נעלמים לה מהידיים.
היא הייתה קמה מיוזעת באמצע הלילה, מתקשה להשיב נשימה. לפעמים רצתה להעיר את עידו, לספר. אבל המילים נתקעו. איך אומרת? שנורית הטביעה אותה בחום יתר? איך אפשר בכלל לנסח דבר כזה?
***
בראשית תשרי התחילו להתגלות דברים מוזרים באמת.
בוקר אחד, נעה קמה מבחילה, רצה לשירותים והקיאה. מאחורי הדלת נשמע קולה הדואג של נורית.
הכול בסדר, נעה’לה? לקרוא למוקד?
זה יעבור, גימגמה נעה, שוטפת פנים.
זה בטח מהקציצות, אמרה נורית במורת רוח מרומזת. אני עשיתי טרי.
זה לא האוכל, פשוט בטן רגישה.
כל היום נעה הייתה תשושה. במשרד, מרינה שותפתה, אמרה: “את נראית רע, לכי הביתה.”
אבל היא לא הלכה. חזרה מאוחר, ונורית קיבלה אותה עם מבט כמעט עוין.
דאגתי כל היום. גם עידו. מבינה שאת מפחידה אותנו?
המון עבודה במשרד.
עבודה, עבודה… ומה עם בעלך? לפחות הוא אכל אצלי כמו שצריך.
נעה הלכה לישון, שומעת קולות לא ברורים מהחדר השני. רצתה לצעוק, אבל רק נשכה שפתיים ושתקה, כמו תמיד.
בבוקר מצאה את חולצתה הלבנה האהובה עם כתם צהוב מוזר. אמש הייתה נקייה בודאות.
נורית, ראית מה קרה לחולצה שלי? שאלה.
איזו חולצה? השיבה נורית מתפלאת. אני לא התקרבתי.
נעה ידעה שנורית משקרת מרגישה את זה בכל הגוף, אבל לא היה לה איך להוכיח.
הדברים נמשכו. הספל שלה נעלם זה עם הכיתוב שעידו הזמין לה ליום הולדת. נורית מתנערת: “לא ראיתי. אולי זרקת?”. שמפו כמעט מלא התרוקן בן-לילה. “נוזל, אולי נזל מהפקק”. יום אחר יום, צברה נעה עוד ועוד אבידות קטנות.
בסוף, נעה הפסיקה לשאול. שקעה לתוך אדישות נוקשה, עייפה. עידו התרחק, נעשה עצבני.
נעה, את לא בקשר בזמן האחרון. מה קורה?
רצתה לומר את האמת שנחנקת, שנורית רומסת אותה. אבל קול לא יצא.
סתם עייפה. סליחה.
תחזיקי עוד קצת, אמא תעזוב בקרוב, הרגיע, אבל שום דבר לא השתנה.
***
בנובמבר לא יכלה כבר לישון. הלילות קצרים, חלום בלהה רדף חלום. התעוררה סחוטה, כהויות מתחת לעיניים.
יום אחד שמעה בלילה רעש, חריקה, ממש מחדר החמות. היה שקט, ואז שוב.
שמעת משהו בלילה? שאלה בבוקר.
לא מרגישה כלום, אני ישנה כמו סלע. זה בראש שלך, נעה, תראי רופאה.
אחרי ימים התחיל ריח מוזר בדירה. דקיק, מתוק, כמו נרות במניין. נעה חיפשה במטבח, סלון הריח הכי חזק מאחורי דלת חדרה של נורית.
את מדליקה פה נרות? שאלה בערב.
ממש לא. למה?
יש ריח של דונג.
אולי מהשכנים באוורור.
אבל גם לילה אחרי לילה זה חזר. תמיד דק, עקשני.
פעם, כשנורית לא הייתה, נכנסה נעה אל החדר. הכול מסודר, הסיגליות שלה על אדן, ערימת מגזינים, המזוודות, והקופסה המקורית.
כרעה אליה, אך ברגע זה נשמעה דלת. קפצה, יצאה לסלון.
בבית? חייכה נורית בשובבות חשבתי את בעבודה.
לא הרגשתי טוב, קיבלתי חופשה.
בלילה שוב הריח והפעם, כשהלכה במסדרון, הבחינה בתמונה שלה ושל עידו, זו שתמיד עמדה אצלם בחדר, מונחת על המדף אבל פניה שלה שרוטות דקות-דקות, כאילו מישהו שרט בחוד מחט את פני הדמות בתמונה.
דפיקות הלב שלה הלכו והחמירו. אחזה בתמונה, ראשה סחרחר. נכנס עידו מהחדר, ראה אותה.
מה קרה?
תראה… הראתה לו.
מה זה? עינו מצטעפות. אולי הדפסה גרועה?
לא… זה מחט! מישהו בכוונה.
מי יעשה כזה דבר?
אינני יודעת…
היה ברור שתיהן יודעות.
באותו לילה לא הצליחה לעצום עין אפילו דקה.
***
החודש המשיך. נעה עטפה את עצמה בסוודר בבית, הייתה קפואה מבפנים. בקושי אכלה דבר. בעבודה החלו להעיר לה: “נעה, את שוגה המון, זו לא את.”
אולי כדאי חופש, נעה.
אני בסדר.
היא לא הייתה בסדר. לא. ערב ערב ישבה מול החלון, שותקת, ועידו מנסה לפרוץ את הקיפאון.
מה קורה, נעה?
כלום. עייפה.
אולי רופאה? אמא דואגת.
אמא שלך מדברת יותר מדי, שפתיה הדוקות.
מה?
כלום.
עזבה לסלון. עידו לא ניגש אחריה.
ולבסוף שבר.
חזרה יום אחד מוקדם מהעבודה ובדירה שקט. מוזר. לא נורמלי.
התקרבה לחדר נורית, ראתה בעד הדלת פתוחה שבפנים אור, נרות דולקות צהוב, ושני צילומים, אחד שלה, אחד של עידו. בידה של נורית מחט, והיא ממלמלת מילים לא ברורות, דוקרת בתמונה של נעה ומשרטטת עליה איקס.
נורית, קולה של נעה רעד.
נורית הסתובבה, לבנה, פניה רועדות.
נעה… לא ציפיתי…
מה עשית?
שום דבר. הסתירה את המחט, עיניה זועמות.
נרות, מחט, תמונות מה זה?
אמרתי לא עניינך! צעקה, פניה מסיקות. צאי לי מהחדר שלי!
שלך? זה הבית שלי! את גרה כאן כבר שלושה חודשים! זה החדר שלי!
אל תצעקי…
אני אצעק! את מדליקה נרות, דוקרת בתמונות שלי, הורסת לי חפצים! חונקת אותי!
לא עשיתי כלום! נורית התיישרה, פניה זועמי קרח. את בעצמך הורסת. ממך הבן שלי נהיה לא מאושר! עם אחרת כבר הייתה לו משפחה, ילדים, ואת רק עבודה, כלום שבכלום! את לא אישה, את עול!
המילים היו חותכות. דמעות הרעידו את עיניה.
איך את מעיזה…
אני מעיזה, כיוון שאני אמא שלו! גידלתי אותו לבד! ואת? כלום!
כלום? אנחנו אוהבים. אנחנו משפחה.
משפחה? את אפילו ילד לא יכולה להביא לו. תראי את עצמך, חיוורת, חולנית. לא ראויה לו.
נעה בצעד מהיר הפילה את הנרות, הרימה את התמונה השלוחה עליה מחט, קרעה אותה לשניים.
תעופי. עכשיו. קולה היה שקט וברור.
מה?
אמרתי תעזבי, עכשיו. הביתה.
עידו לא יסלח לך!
את זה נשאיר לי ולעידו!
בדיוק אז טרקה הדלת, עידו נכנס הביתה. שמע את הצעקות, מיהר פנימה.
מה קורה כאן?
נורית קפצה אליו, אחזה בידו.
עידו, היא זורקת אותי! מעליבה אותי!
עידו הביט באמא, בנעה ראה את הנרות, המחט, התמונה.
אמא… מה זה?
כלום, התפללתי…
עם נרות? מחטים? מה קורה כאן?
רציתי לעזור! היא לא מתאימה לך!
תפסיקי! עכשיו! חבט בעצב. מעולם לא צעק על אמו כך.
הוא שלף מזוודה וזרק אותה על המיטה.
תארזי. עכשיו אני לוקח אותך לתחנה המרכזית.
***
בתוך שעה, נורית נסעה. ארזה בדממה, עידו עזר לכם בשתיקה. נעה עמדה במסדרון, תשושה.
בדלת, עצרה נורית.
את עוד תצטערי.
נעה לא ענתה. עידו לקח את המזוודות, והיא הלכה אחריו. הדלת נסגרה.
נעה נשארה לבד.
הדממה הייתה עבה. נכנסה לחדר, אספה נרות, תמונות ומחטים הכל למרפסת, לפח. פותחת חלון לרוח הקרירה.
עידו חזר אחרי חצות, מותש.
לקחתי אותה, החזרתי לבאר שבע.
סליחה.
על מה?
על מה שקרה.
אני זה שצריך לבקש סליחה. לא עשיתי כלום. לא ראיתי. חשבתי שאת רק עייפה… לא ידעתי.
לה קשה לבד, נעה לחשה. היא איבדה הכל. אתה כל מה שנשאר לה.
זה לא מצדיק מה שהיא עשתה.
הם ישבו, עידו חיבק אותה חזק.
פחדתי לאבד אותך.
לא תלך יותר. מבטיח לי?
מבטיח.
בבוקר, אור חודר חזק. נעה קמה. הדירה שקטה, הילדים אינם קולות של פינג’אן רותח או כפיות בכוס זכוכית.
היא עושה סיבוב בכל הדירה. החדר שלה שוב שלה. הכל שלה.
עידו במטבח, מכין קפה. “בוקר אור”. סוף-סוף.
ארוחת הבוקר הייתה שקטה וטובה. נעה אוכלת לחם מרוח חמאה אפילו לא תחושת בחילה.
נעה, כדאי שרופאה תראה אותך. אני קובע, טוב?
קבע.
בעוד יומיים, אצל הרופאה, היא מתארת את התסמינים. הרופאה שואלת שאלה אחת:
מתי היה מחזור אחרון?
ופתאום נעה נזכרת מזמן. מאוד מזמן.
בואי נעשה בדיקת הריון, חייכה הרופאה.
בדק. חיובי. שש שבועות.
היא יוצאת המומה, יושבת על ספסל, בוכה. מהקלה, שמחה, פחד, הכל ביחד.
בערב עידו שומע, מזנק, מחבק, צוחק “באמת? באמת באמת?”
באמת. שש שבועות.
ועכשיו, לא משנה הפחד, הקור, הקולות או אפילו הריח של הנרות. נעה יודעת זה הבית שלה. הבטן שלה מתמלאה חיים, הראש מתמלא עתיד.
שלושה שבועות חלפו. החמות לא התקשרה. עידו ניסה, אבל רק אסמס קצר. נעה חזרה לעצמה. הריון לא קל, אבל סביר. הדירה מתמלאת שוב חיים, סדר, אור. כל ערב מכינים ביחד, צוחקים.
יום אחד, עידו אומר:
כשיהיה תינוק, אמא תרצה לבוא. תכבדי אותה, תסכימי?
שיבואו. לביקור. שינה לא. זו דרישתי.
מוסכם.
ולא אשאיר אותה לבד עם הילד בהתחלה.
גם בסדר. אני איתך.
נעה שותקת, בוהה בגשם על החלון. היא יודעת שעוד תהיינה עונות קשות, עוד פחדים, עוד התמודדויות.
אבל עכשיו, ברגע הזה אפשר סוף-סוף לנשום. והיא, נעה, אישה של ביתה.
עידו, מבטיח שכשיהיה לי קשה תראה אותי, תשמע אותי, תקשיב?
תמיד. תמיד אשמע אותך.
