יום רביעי רגוע, ואני – ראובן לוי – נסעתי ברכבת ממרכז תל אביב לכיוון מושב קטן בעמק חפר. הקרון היה כמעט ריק, חוץ ממספר נוסעים שברור היה שגם הם בדרכם לעבד את אדמתם. בעקבותי נכנסה אישה מבוגרת, כנראה גם היא חקלאית-ותיקה. התיישבה איתי באותו תא, ותוך רגעים ספורים התחלנו לשוחח.
בדרך כלל הייתי נוסע עם רעייתי, עדי, לפיסת האדמה שלנו במושב. מאז שנפטרה ממחלה קשה, התרחקתי מהמקום, משתדל שלא להיזכר בעצב ובבדידות שאחזו בי. דווקא היום, זכרו שלה לא עזב אותי – המחשבות עליה הציפו אותי עם כל עצירה ברכבת.
כשעצרנו בתחנה של חדרה, אותה אישה הסתובבה אליי ואמרה, בקול חם: “היום יהיה יפה, מלא שמש יש מספיק זמן לעשות משהו שונה.” מילותיה הכו בי, אלו היו בדיוק המילים שעדי הייתה אומרת לי בכל תחילת בוקר במושב. חייכתי חלושות והנהנתי, וכך התגלגלה שיחה בינינו; דיברנו על העונה הקשה שעברה על כולנו, על יבול חלש והתמודדות עם החורף. כל אחד מאיתנו תלה תקווה באביב הקרוב.
עם ההגעה לתחנה של המושב, הופתעתי לגלות שמעולם לא נתקלתי באישה הזו קודם לכן. ההליכה מהתחנה אל המגרש הייתה נעימה, ובצומת הדרכים נפרדנו, כל אחד לדרכו. כשהגעתי לכרם שלי, חשתי הלם כל הקרקע הייתה מלאה בעשבים, עזובה לגמרי, תוצאה של היעדרותי הארוכה. אבל התחושה החיובית מהשיחה ברכבת נתנה לי דחיפה להתחיל לעבוד ולהחזיר לתחייה את המקום.
עם התחדשות האנרגיה שבי, התחלתי לעדור, לעקור עשבים, להשקות ולהזין את האדמה. שמחתי כאשר ראיתי את האדמה מתרעננת ונשארת פורייה. החלטתי לא למכור את השטח לפחות לא בתקופה הקרובה. ישבתי על ספסל קטן, פתחתי כריך גבינה לבנה ושפכתי תה לישראלית מסורתית מהתרמוס, התבוננתי בפרחי צבעוני שנטעתי פעם, מתנדנדים ברוח, ובתפוחים אדומים שנפלו מעץ השתול לפני כשנתיים. זכרונות מתוקים של עדי התמזגו בתחושת סיפוק.
מצבי הרוח שלי השתפר פלאים, והחלטתי שאבוא לכאן לעיתים קרובות יותר. תוך כדי ליקוט פטריות בשביל שביער, הרגשתי כאילו נושאת ממני משא כבד סוף סוף חזרה לי שמחת החיים שלפני כן.
בדרך הביתה פגשתי שוב את האישה המבוגרת מהרכבת. ישבנו בצל עץ אורן וחילקנו בינינו תפוחים, ודיברנו על עבודות הגינה. היא חיזקה אותי במילים מעודדות: “עוד הרבה חיים לפניך, ראובן תמצא שמחה בעשייה שלך.” רגע לפני שירדתי בתחנה שלי, הבטתי בשקיעה מעל המושב קרני שמש של סוף היום, ואני חשתי שלווה אמיתית, לא עוד נצרב בעצבות.
