5 ביוני
כבר עשר שנים שאני נשואה. אני ובעלי חיים בדירת שני חדרים קטנה בתל אביב. אנחנו משלמים משכנתא, ובינתיים עוד לא מצאנו את האומץ להביא ילדים אנחנו רוצים להרגיש קודם שאנחנו עומדים יציב על הרגליים.
לאחי יש סיפור אחר לגמרי. הוא נשוי גם כן. הם גרים בדירת חדר בבת ים. אחי עובד בשני משרות מלאות ולא מזיק לו עוד קצת כסף מהצד. אשתו, תמר, לא עובדת. היא פשוט יולדת בקצב של תותח. כבר שלושה ילדים יש להם, והיא כרגע בחודש שלישי עם הרביעי ולפי מה שהיא רומזת, היא לא מתכוונת לעצור כאן.
מעבר לבלגן של הילדים, יש להם גם חובות על מיני מוצרי חשמל שלקחו בתשלומים. לא פעם אנחנו עוזרים להם לפעמים מעבירים שקלים, לפעמים קניות. יש תקופות שתמר אפילו לא מבקשת היא פשוט דורשת ומצפה שנענה מיד.
פה ושם, כשזה עובר את הגבול, אנחנו פשוט עוצרים ואומרים לא. ברור שהם נעלבים. עושים פרצופים. אבל אחרי שבוע-שבועיים חוזרים עם דרישה חדשה.
אבל מה שקרה עכשיו בכלל הוציא אותי מדעתי: “אתם, אין לכם ילדים, ולנו כבר בקרוב יהיו ארבעה, אז אתם צריכים לתת לנו את הדירה שלכם,” אמרה תמר בלי למצמץ.
נשארתי בשוק. “לאן בדיוק את רוצה שנלך? לדירת חדר שלכם?” התפלק לי.
היא הסתכלה עליי ופלטה בשלמות: “לא, תזמינו דיירים. אתם תשכרו דירה אחרת.” העזו עיניה להוסיף, “נו, מתי אתם מפנים?”
פשוט הסתכלתי עליה בתדהמה ואמרתי: “את יודעת מה? אולי כדאי שתלכי להיבדק.” והוספתי: “עופי מהדירה שלי.”
היא הסתובבה, ובדמעות רטנה, “אז אני אעשה הפלה ואת תהיי אשמה.” וטרקה את הדלת.
וזה בדיוק מה שקרה. באותו לילה. בשקט. היא הפילה חודש שלישי, הכל בהסתר.
וכששניים בלילה, אחי דפק בדלת בטירוף. התחיל לצעוק, להאשים. בעלי ניסה להרגיע אותו, שאל מה קרה. סיפרתי הכל. הוא לקח את אחי, השפריץ עליו מים מהברז, עד שנרגע, ופשוט הוציא אותו החוצה.
מאז אחי איננו. כאילו אין לי משפחה מצידו.
הלב שלי כבד, ואני תוהה: איך הגענו לזה? איך משפחה הופכת לכזו?
