אשתי השקופה
נועה! שמעתי את הקול הצוהל של רות, והיא, מטלטלת טיפות מהמעיל הכחול שלה, צנחה על הכסא מולי. סליחה, פקקים מפה ועד ירושלים. הזמנת כבר משהו?
רק קפה, השבתי בחיוך חלש. חיכיתי לך.
רות הורידה את המעיל, בחנה אותי במבט בוחן ואז פלטה שריקה קטנה.
יואו, נועה, הסתכלת היום במראה? מה זה, הכול עלייך אפור סוודר, מכנסיים. את בדיכאון או פשוט החלטת להיעלם?
זה נוח, משכתי בכתפיים. אני כבר בת חמישים ושתיים, רות, מי צריך עכשיו להתחפש?
בטח… רות הזמינה לעצמה קפוצינו וקוראסון בתנועה קלילה. ודורון איפה? עוד פעם דייג?
הנהנתי.
יצא שישי אחר הצהריים. יחזור בראשון בצהריים. כרגיל.
“כרגיל…” רות חיקתה אותי ואת יושבת בבית לבד, נכון? רואה טלוויזיה, תופרת גרביים? נועה, מתי הוא הזמין אותך פעם אחרונה לאנשהו? אפילו לקולנוע, לבית קפה? תתאמצי, תנסי להיזכר!
הרגשתי איך הלחיים שלי מתכסות סומק.
היינו… היינו יחד בכפר בקיץ.
בכפר! רות פרצה בצחוק את בישלת כל היום, והוא שרף על האש! רומנטיקה סטייל ישראלי… תקשיבי, החיים חולפים. אנחנו לא ילדות, נכון. אבל גם לא זקנות. ואת קוברת את עצמך בחיים.
די עם השטויות, גמעתי מהקפה המר. יש לי אחלה משפחה. עשרים ושמונה שנה יחד, זה לא משמעותי?
עשרים ושמונה שנה של הרגל, קבעה רות. תראי, הפכת שקופה. בשביל דורון את כמו המקרר או הכסא בפינת האוכל. קיימת, עובדת, וזהו. מתי הוא אמר לך מילה טובה? בדק איך את מרגישה?
ניסיתי לענות, אבל המילים התייבשו על השפתיים. האמת היא, שהערבים בבית עוברים בשקט מוחלט. דורון קורא משהו על חכות באייפד, אני סורגת או רואה סדרות. לפעמים הוא שואל מה יש לארוחת ערב, לפעמים אני מזכירה לו לשלם את הארנונה. זהו.
רואה? פגעתי במקום כואב רות התקרבה; העיניים שלה ברקו. תקשיבי, הכרתי מישהו חדש. צלם. קוראים לו עידו. ממש גבר, יש לו מה להגיד, מקשיב. במוצאי שבת יש לו תערוכה, בגלריה ברחוב רוטשילד. בואי. תשני אווירה.
רותי, אני לא בטוחה…
אין סיכוי שאת מתחמקת, היא נופפה בידה. את חייבת לצאת מהקונכיה הזאת. תתלבשי יפה, אני אעזור. תראי איזה כיף זה כששמים לב אלייך, ושמדברים איתך על דברים של חיים, לא על נזילות בצנרת.
נאנחתי. עם רות אי אפשר באמת להתווכח. האמת, הרעיון לצאת קצת לא נשמע כל כך רע. בבית באמת שקט וריק. שקט מדי.
***
במוצאי שבת עמדתי מול המראה ולא זיהיתי את עצמי. רות הביאה לי שמלת בורדו, לא צעקנית אבל אלגנטית, עם חגורה שהדגישה לי את המותניים. התאפרתי לראשונה מזה חודשים, עיצבתי את השיער.
לא האמנתי שאני עוד יכולה להיראות ככה, מלמלתי מול ההשתקפות.
חשבת שהפכת לסבתא? רות חייכה בסיפוק. ממש לא. את רק שכחת מי את.
הגלריה הייתה חלל קטן ונעים, תקרה גבוהה, קירות לבנים. תלויים עליהם צילומי שחור-לבן: חצרות ישנים, פרצופים לא מוכרים, תחנות נטושות. היו שם בערך שלושים איש, כולם עם כוסות יין. דיבורים בשקט.
רות מייד משכה אותי לגבר גבוה, שערו מנומש כסף ולבש סוודר שחור ומכנסי גינס.
עידו, זו החברה הכי טובה שלי, נועה, הציגה. נועה, זה עידו, האמן של כל אלה.
הוא הסתובב, ונפגשתי עם עיניו עיניים אפורות, חיוך חמים, קמטי צחוק. לחץ את ידי.
נעים להכיר. מקווה שתהני.
אני… לא ממש מבינה בצילום, הודיתי ושילבתי ידיים. היד שלו הייתה יבשה, חמימה.
לא צריך להבין, עידו חייך רחב יותר. צריך להרגיש. בואי, אראה לך את התמונה שאני הכי אוהב.
הוא הוליך אותי לפינה. שם הייתה תמונה של אישה מבוגרת, יושבת ליד חלון, האור על פניה מדגיש את הקמטים שלה כמו רכסים. העיניים שלה נשאו כאב רחוק.
זו שכנה שלי, עידו לחש. בת שמונים ושלוש. צילמתי אותה לפני שנה וחצי. היא סיפרה לי על המלחמה, על הבעל שנפטר, על שלושת הילדים שגידלה לבד. מדהים, לא היה בה קורבן, רק עצב עמוק וכבוד.
הבטתי בתמונה, הרגשתי איך משהו מתכווץ לי בלב.
היא ממש יפה, לחשתי.
כן, ענה עידו. יופי זה לא רק נעורים. זה עומק, היסטוריה, נשמה. הביט בי ברצינות. גם אצלך יש את העצב הזה בעיניים. מעניין, כאילו את חושבת על משהו כל הזמן ולא מדברת.
הסמקתי. אף אחד לא הסתכל עליי כך שנים. דורון הסתכל אבל לא ראה. הזר הזה כאילו חדר פנימה.
אני פשוט… עייפה, כנראה, מלמלתי.
ממה? שאל עידו בפשטות, בלי סקרנות יתר, כאילו היינו מכרים ותיקים.
רציתי להתחמק, אבל המילים יצאו מעצמן.
מהחוזר חלילה. כל יום כמו קודמו. קמה, מכינה אוכל, מנקה. דורון עובד, אחר כך דייג. הילדים עזבו. ואני יושבת וחושבת: איפה הילדה ההיא שחלמה על מסעות, על… דברים גדולים?
פחדתי מהפתיחות שלי.
סליחה, מיהרתי להתנצל. לא יודעת מה עלה עליי.
אל תתנצלי, עידו נגע קלות במרפקי, מגע מנחם. זו כנות. דבר נדיר היום. יש לי רעיון. אני מנהל מועדון קטן, נפגשים פעם בשבוע, מדברים צילום, ספרות, לפעמים נוסעים יחד לצילומי שטח. תבואי. תאהבי.
רציתי לומר לא. לומר שיש לי חיים, שאין לי זמן פשוט לבוא ו…
בסדר, שמעתי את עצמי עונה. אני אבוא.
***
דורון חזר בראשון, כמו תמיד, עם ריח דגים ומדורת קפה.
איך היה? שאלתי. תפסת משהו?
כמה בורי, פנה למטבח והוריד תרמיל. בסדר. ואת?
בסדר, אמרתי. הלכתי עם רות לתערוכה.
טוב מאוד, הוציא מהמקרר גבינה צהובה. תצאי קצת מהבית. מספיק כל היום בבית.
אמר זאת כמעט בלי להסתכל, הראש כבר במקום אחר. הרגשתי התעוררות של כעס.
אולי נלך יחד פעם אחת? למסעדה, הצגה?
הביט בי מופתע.
למה? יקר פה. ואני עייף אחרי שבת של דיג. נדחה לפעם אחרת, טוב?
פעם אחרת. תמיד בפעם אחרת. הנהנתי ויצאתי. בסלון שלפתי את הטלפון וכתבתי לרות: “תני לי את הכתובת של המועדון. אני באה ברביעי”.
***
המפגש היה במרתף של בניין ישן, שסודר לסלון חמים עם ספרים, ספות, מצלמות, תה ועוגות ביתיות. היו כ-15 אנשים, רובם אחרי גיל ארבעים. עידו קידם אותי בכניסה.
שמח שבאת, אמר בחום. תרגישי בבית.
הערב חלף מהר. דיברנו על צילום צרפתי, חיכינו שירה, שוחחנו סתם על החיים. אני שתקתי, האזנתי, נהניתי. אף אחד לא דיבר איתי על חשבונות או אוכל. לא הסתכלו עליי כעל אשתי של מישהו.
אחרי המפגש עידו ליווה אותי לאוטובוס.
נהנית? שאל.
מאוד, עניתי. כמו עולם אחר.
ואת באמת בעולם אחר, חייך. נועה, את כל השנים נתנת את עצמך לאחרים: לבעל, לילדים, לבית. מתי עשית משהו כי את רצית?
שקלתי. לא זכרתי.
זו המלכודת של גיל מסוים, המשיך. את מבינה שנתת את עצמך לאחרים, ושכחת אותך. מתחיל המשבר ההוא… אבל את יודעת מה? אף פעם לא מאוחר להיזכר מי את.
המילים נכנסו ללב.
תקשיבי, נעצר עידו בואי איתי בשבת למקום יפה ליד גבעת עדה. יש שם וילה ישנה, האור בסתיו מדהים. אעשה קצת צילומים. תבואי? יהיה נחמד.
היססתי. דורון שוב יוצא. שוב אשאר לבד. כמו תמיד.
לא יודעת… גמגמתי.
מה הבעיה? חייך ברוך. זה רק טיול. פשוט חיים. מגיע לך לחיות, לא?
כן… לחשתי.
יופי. ניפגש בעשר בתחנה. תבואי חביבי.
נופף בידו והלך. עמדתי, מרגישה צעירה בכמה עשורים.
***
ביום שישי דורון ארגן שוב את ציוד הדיג.
אני עד ראשון, אמר, אורז תיקים. אם צריך, תתקשרי.
אולי אבוא איתך הפעם? שחררתי.
הוא הרים גבה.
למה? נמאס לך משיעמום של דיג. פעם שעברה אמרת שקר ויתושים.
פשוט… רציתי קצת להיות יחד.
נועה, אנחנו ביחד כל הזמן, משך בכתפיים. תנוחי בבית, תראי סדרות.
נישק אותי בלחי, זרק תיק ויצא. נעמדתי בפרוזדור ובחנתי את הדלת הסגורה.
“אנחנו ביחד כל הזמן”, חזרתי בלב. האם באמת?
למחרת קמתי מוקדם, בחרתי בגינס וסוודר חם, לקחתי מעיל. ההשתקפות במראה לחיים אדומות ועיניים נוצצות. פתאום נראיתי צעירה.
“זה רק טיול בטבע”, שכנעתי את עצמי. “עם חבר. לא פשע”.
עידו חיכה בתחנה עם שני קפה. “מוכנה להרפתקאות?”
נסענו בוולוו הישנה שלו, שמענו מוזיקה, שוחחנו. עידו סיפר סיפורים מהחיים. צחקתי, היה כל כך נעים.
הווילה הייתה נטושה, אבל יפהפייה. עמודים ישנים, גינה עם שלכת, בריכת דגים. עידו צילם אותי בעדינות מול עמוד. “אל תביטי למצלמה, אל תתחייכי”.
אחר־כך הראה לי את הצילום על המסך.
את נראית מדהים, באמת. והעצב הזה בעיניים עומק אמיתי.
התבוננתי. אישה זרה, עם שיער רפוי, מבט חולמני. זו הייתי אני?
אכלנו פיתות ושתינו תה בבית קפה קטן. השיחה הלכה והעמיקה.
כמה שנים את נשואה?
עשרים ושמונה.
מאושרת?
שקטתי. מה זה אושר? הרגל? ביטחון?
פעם חשבתי שכן. עכשיו… אני לא יודעת. כאילו הכול נכון, אבל משהו חסר.
תשוקה, עידו אמר בעדינות. זה מה שחסר. להרגיש שאת חיה, לא סתם פונקציה אצל מישהו.
הניח יד על ידי.
נועה, את אישה מיוחדת. מגיע לך אושר. משלך.
הבטתי בידו על ידי, והלב שלי דפק כמו שלא דפק שנים. לא רציתי להרחיק את היד. לא רציתי.
***
השבועות אחר־כך עברו בעננת התרגשות. נפגשתי עם עידו שוב ושוב במועדון, בתערוכות, בטיולים. הוא נתן לי מתנות שלא קיבלתי בבית: תשומת לב, מלא מחמאות, שיחות שבלב.
עם דורון הבית המשיך במנהגו. עבודה, דייג, חדשות. אני קניות, ניקיונות, כביסות. דיבורי חובה: “קנית חלב?” “כן”. “יופי. איפה הגרביים?” “בארון”.
זהו. עידו, לעומתו, תמיד שאל. והלב שלי נפתח כמו פרח.
רות כמובן קלטה הכול.
מה, התאהבת? קרצה כשנפגשנו בקפה.
אל תגידי שטויות, הסמקתי. אנחנו רק ידידים.
בטח… גלגלה עיניים. נועה, את זוהרת. שנים לא ראיתי אותך ככה. ושיהיה ברור, אני שמחה בשבילך. מגיע לך אושר.
אבל אני נשואה, לחשתי.
אז? משכה בכתפיים. דורון בכלל לא שם לב שאת קיימת. הוא חי בעולם שלו. למה שתתני את עצמך רק בשבילו? תני לחיים צאנס, נועה.
דבריה חלחלו לי פנימה. גם ככה ביקשתי להצדיק את עצמי: “מותר לי קצת שמחה, לא?”
הנקודה הקריטית הגיעה בנובמבר, כשעידו הזמין אותי ליום צילום וחגיגת צילום רחוב בירושלים.
נישאר במלון. הזמנתי שני חדרים. יהיה כיף!
שני חדרים. נאחזתי בזה מתוך אשמה.
לדורון אמרתי שנוסעת עם רות לסדנת שופינג בירושלים.
בכיף, רק אל תבזבזי יותר מדי.
ציפיתי. לפחות שיביט. לא הביט.
במלון באמת היו שני חדרים. הקדשנו יום לאומנות, טיפת יין בערב, צחוק, רצינות, מגע ואז, ליד דלת החדרים, עידו אחז בידי.
לא אלחץ, נועה, לחש. חשוב לי שתרגישי. שתדעי: את יקרה לי. מאוד.
עליתי לחדרי, ניסיתי להירדם. אבל לקראת שתיים בלילה מצאתי את עצמי בפתח החדר שלו.
עידו פתח מיד, כאילו חיכה.
***
הבוקר הגיע עם תחושת ריקנות. שכבתי במיטה זרה ליד גבר זר. לא האמנתי שזו אני.
עידו ישן. קמתי, התלבשתי ויצאתי מהחדר.
נסענו חזרה למרכז. עידו היה עדין ומתחשב, מחמיא ומלטף. ובתוך כל הבושה, במקום רחוק בלב, הרגשתי אני חיה. בפעם הראשונה מזה שנים.
אצל דורון, שוב הכל רגיל:
קנית משהו?
לא ממש.
רעב, מה יש לאכול?
וחיים כרגיל. ביום אני אשת הבית. וכשנפגשתי עם עידו הייתי משהו אחר. הוא לקח אותי למקומות חדשים, קרא לי שירים.
עם דורון בקושי דיברתי. תכלס, רק מה שחייבים.
רות חגגה:
הנה, את חיה באמת. לא נובלת בבית.
ניסיתי לנקות את המצפון “זו אשמת דורון. הוא בחר להתרחק.” בלילות, כשהוא ישן לידי, השקט בפנים כאב.
***
בדצמבר, היינו כבר נפגשים קבוע. עידו שכר סטודיו קטן, ואני “הולכת לחוגי מחשבים”.
דורון לא שאל.
עידו היה נפלא אבל לפעמים קלטתי שהוא חוזר על אותם משפטים, אולי אמר אותם לאחרות. אבל לא יכולתי לסגת, היה מאוחר.
יום אחד, כשהלכתי לבית מרקחת, נפלה לי קופסה קטנה מהתיק ממי בושם בשם “סהרונית”, מתנה מעידו.
לא שמתי לב.
בערב, דורון הגיע מוקדם מהמשרד. הכנתי ארוחת ערב במטבח, והוא הניח את הקופסה על השולחן.
שלך? שאל בשקט.
הסתובבתי, וראיתי את הקופסה.
שלי, גימגמתי. מצאתי ברחוב.
ברחוב? בושם של שלוש מאות שקל? ברחוב.
הוא פתח את הקופסה והריח.
נועה, אני לא טיפש, לחש. חשבת שלא אפתח עיניים? מה קורה איתך? את לא כמו פעם.
עמדתי, דבוקה לכיריים.
נועה, פנה אלי מי הבחור?
אף אחד, עניתי, כמעט ללא קול.
אל תשקרי לי הידק אגרוף. את בוגדת בי, נכון?
השתררה דממה. סימני העייפות בפניו התחלפו במבט מרוסק.
כן, נשמתי. כן, דורון. סליחה.
סליחה גיחך באכזריות. אבל זה קרה, נכון?
הסתובב, הלך לדלת.
דורון, אל תלך, מיהרתי אחריו. בוא נדבר.
לדבר על מה? הביט בי, אדום עיניים. על כך שהלכת לאחר? אולי אני באמת שקוע בעצמי. אולי הפסקתי לשאול אותך איך את. אבל לפחות תמיד נשארתי נאמן. כי אהבתי אותך. ואת הרסת הכול.
אל תלך, בכיתי.
אני לא יכול להישאר פה. אני צריך לחשוב. אני אצל אילן.
אסף דברים בתוך רבע שעה. עמדתי בדלת, צפיתי איך הוא אורז.
אל תעזוב, לחשתי.
ואת לא עזבת כשהלכת אליו?
יצא בלי טריקה. רק הלך. השקט שנשאר היה תהום אחרת.
***
הסתובבתי בבית, חסרת אונים. התקשרתי אליו לא ענה. שלחתי הודעה: “סליחה. תחזור בבקשה”. כלום.
טלפנתי לעידו.
עידו, קול רועד דורון עלה עליי. עזב אותי. אני לא יודעת מה לעשות.
מצטער, קולו של עידו רגוע מדי. רוצה לבוא לסטודיו? נדבר.
נפגשנו. סיפרתי, בכיתי. הוא ניחם. “יהיה בסדר. זו הייתה דרך ללא מוצא גם ככה. אולי זו הזדמנות להתחלה חדשה”.
התחלה? יבבתי איזו התחלה?
את חופשיה. תעשי מה שאת רוצה. תטיילי, תיצרי.
ואתה? שאלתי.
התרחק, גירד את הראש.
נועה, פתח בזהירות אמרתי תמיד: אני רוח חופשית. לא בנאדם של יציבות ובית. אני עם רגעים, לא עם עומס של זוגיות. מה שהיה בינינו היה מדהים, אבל
אז כלום, התחלתי לקפוא.
לא, לא כלום. רק ש… אני לא יכול קשר מחייב. קיוויתי שגם את רצית קצת חופש.
קמתי.
עידו, עניתי בקול יציב אתה צודק. חייתי. ועכשיו הכול הרוס. בגללך. בגללי.
יצאתי בלי להביט לאחור. שלג ירושלמי התערבב בדמעות.
***
חזרתי לבית הריק, ישבתי בסלון, בהיתי בקיר. התקשרתי לרות.
רות, אמרתי אני צריכה אותך.
נפגשנו בקפה “ברוריה”, ששם הכול התחיל. סיפרתי. רות לגמה מהקפוצינו.
קיבלת את מנת הרגש שלך, אמרה. לא נבולת, נכון?
הבטתי בה, כאילו אני רואה אותה לראשונה.
את צוחקת? החיים שלי התנפצו.
את בחרת בזה לבד, משכה בכתפיים. אני רק פתחתי דלת. את עשית את הדרך.
דחפת אותי, כעסתי. אמרת שדורון לא מעריך, שצריך לחיות בשביל עצמי.
זה לא נכון? עיניה הבריקו. אולי כעת הוא יבין מה הפסיד. זו המציאות.
קמתי.
חשבתי שאת חברה אמיתית. עכשיו אני רואה שפשוט קינאת. רצית שנהיה אומללות יחד.
נו, נו. תפסיקי עם הדרמה.
להתראות, רות.
***
עבר שבוע. דורון לא חזר. התקשרתי, כתבתי. ענה רק “אני צריך זמן”.
נותרתי לבד בבית פתאום עצום ועצוב. בלילות, לא ישנתי, דפדפתי בזיכרון.
נזכרתי בדורון מתקן ברז, שותה יחד תה כשהייתי חולה, נוטע עץ תפוח בכפר. הפרטים הקטנים שבעבר נראו סתמיים עכשיו היו יקרים מכל.
בערב ראש השנה התפרצתי לבית של אילן, שם דורון ישן.
פתח לי אילן.
היי נועה, באת בשביל דורון?
כן, לחשתי. רק חמש דקות.
אילן היסס, ניגש. דורון יצא.
נראה זקן, עייף.
מה את רוצה? שאל בקור.
רציתי לומר סליחה, אצתי בדיבור. דורון, עשיתי טעות ענקית. התבלבלתי. ההוא זה אשליה. אתה אתה היית המציאות. הבית שלי. תן לי לתקן.
הביט בי ארוכות.
אני לא יודע. כשגיליתי… לא נשמתי. גם עכשיו, כשאני מסתכל עלייך אני רואה אותך איתו. לא בטוח שאצליח לסלוח.
אולי עם הזמן…
אולי, קטע אולי לא. אני לא יודע אם אי פעם אשכח.
גם אני הפכתי לזרה לעצמי, בלעתי דמעות. שברתי הכול.
שתק. עמדנו במסדרון המואר קלושות, שניים שהיו כמעט שלושים שנה יחד והפכו לזרים.
אני צריך ללכת, סיכם. סליחה.
טרק את הדלת. עמדתי שם, שומעת את צעדיו נשמעים בפנים.
יצאתי. העולם קושט מנורות, אנשים שמחים. אבל אני הלכתי בשלג הפנימי, ריקה לחלוטין.
***
ראש השנה חגגתי לבד. הדלקתי טלוויזיה, מזגתי יין. כשהשעה חצות הרמתי כוס:
לחיים חדשים, חייכתי מרירות. אילו חיים?
בתחילת ינואר, טלפנה רות.
נועה, את קבורה בבית? אני מכירה מישהו חדש מלמד יוגה, מעולה לך. נפגש?
החזקתי את הטלפון. שקט.
נועה, שומעת?
שומעת, עניתי.
יאללה, נפגש אצל ברוריה?
עצמתי עיניים. דמיינתי את המעגל חוזר חלילה.
לא, רות.
מה לא?
פשוט… לא יכולה, הרגשתי את הנפש שלי נשברת סופית. סליחה.
ניתקתי.
כמה ימים אחרי, ישבתי ב”ברוריה”, שותה קפה לבד. בחוץ גשם, אנשים רצים.
הדלת נפתחה, רות נכנסה. ראתה אותי, התיישבה.
היי, נועה! בדיוק באתי, סיפרתי לך על ההוא מהיוגה? מדהים.
הסתכלתי עליה. פתאום ראיתי מאחורי האנרגיה זו אותה הריקנות שבי. רק שרות לא ראתה אותה, או אולי לא רוצה.
נועה, את חייבת להתרענן. את לא יכולה להישאר לבד.
רציתי להגיב, לא הצלחתי. חשבתי: כמה פעמים את נכנסת לאותו מעגל? אולי האושר היה לצידי, אך לא ראיתי אותו?
הלו? רות מחייכת אלי, נפגש איתו?
הבטתי בה. שתקתי. ובשתיקה הזו היה כל מה שיש. כל אוויר הוויתור וההבנה, שהרסתי משהו יקר בשביל אשליה.
והבנתי: לפני שאני מחפשת אושר בחוץ עליי למצוא אותו בתוכי. זו הייתה התובנה שלי, שהכתה בי מאוחר מדי.
