נעמי! קראה לפתע נעמה, מקפצת פנימה לתוך בית הקפה ברחוב בזל, שמטפטף גשם על המדרכה, מנערת טיפות ממעיל גשם אדום בוהק. היא התיישבה מולי בקול גדול. סליחה על האיחור, איזה פקקים ברמת אביב. הזמנת כבר משהו?
רק קפה, חייכתי אליה חלש. חיכיתי לך.
נעמה הורידה את המעיל ובחנה אותי בעין ביקורתית ואז צקצקה בלשונה.
ריבונו של עולם, נעמי, את בכלל מביטה בראי בבוקר? מה זה האפור הזה? סוודר אפור, מכנסיים אפורים. את מדוכאת או סתם בוחרת להיעלם?
זה נוח, משכתי בכתפיי. אני כבר בת חמישים ושתיים, נעמה. אין לי זמן למשחקי אופנה.
בטח, נעמה הזמינה לעצמה קפה הפוך וקוראסון. ואלון שלך? שוב הלך לדוג?
הנהנתי.
יצא ביום שישי בערב. יחזור בראשון בצהריים. רגיל.
רגיל, חיקתה אותי. ואת, רגיל, נשארת בבית לבד, נכון? סרגת גרביים? ראית ריאליטי? נעמי, מתי בפעם האחרונה הוא הזמין אותך לאן שהוא? מסעדה, תיאטרון, אפילו סינימה סיטי? תנסי להיזכר!
הסמקתי. היינו יחד במושב ביולי…
במושב! נקרעה מצחוק. את עישבת והוא תיקן את המחסן! איזה רומנטיקה. מתוקה, החיים עוברים. אנחנו לא בנות עשרים, נכון, אבל גם לא קשישות. ואת? קוברת את עצמך בחיים.
שטויות. לגמתי מהקפה שלי, מריר מהרגיל. יש לנו משפחה נורמלית. עשרים ושמונה שנות נישואין. זה לא כלום.
עשרים ושמונה שנות הרגל! קבעה נעמה. את יודעת מה אני רואה? נהיית שקופה. בשבילו את כמו מיקרוגל. יש פועל טוב. מתי הוא החמיא לך בפעם האחרונה או שאל איך עבר עלייך היום?
רציתי לענות, אבל פתאום נתקע לי הגרון. השתיקה הפכה בן־בת־זוג קבועה אצלנו בסלון בערב. אלון מתעמק בכתבות על ציוד דיג, אני סורגת או משרשרת איזה סדרה. לפעמים הוא שואל מה יש לאכול, לפעמים אני מזכירה לשלם חשבונות. זהו.
נגעתי לך בנקודה רגישה, נכון? נעמה התקרבה, עיניה נוצצות. תקשיבי, את יודעת שפגשתי אחלה בחור לאחרונה. צלם, יואב. איש מיוחד, יודע להקשיב. בשבת יש לו תערוכה בגלריה ברחוב אחד העם. תבואי איתי? זה יעשה לך טוב.
נעמה, לא נראה לי…
אין תירוצים, קבעה. הגיע הזמן לצאת מהפוך הזה. לראות אנשים, להיזכר בעצמך. נלביש אותך יפה, אני אדאג. תראי איך זה כיף כשרואים אותך. כשמדברים איתך, ולא על עובש בכיור.
נאנחתי. עם נעמה אין טעם להתווכח. ודי בקלות הבנתי שאני לא מתנגדת בכלל לרעיון לצאת. הבית שקט מדי. ריק מדי.
***
בשבת בערב הסתכלתי על עצמי בראי ולא האמנתי שזו אני. נעמה הביאה לי שמלות, בחרה אחת בורדו צנועה ואלגנטית, עם חגורה. שמתי איפור, סידרתי שיער, כמעט נשכח.
נו, מי זו היפה, מלמלה נעמה, בוחנת אותי. חשבת שהפכת לסבתולה? את עוד חתיכת אישה, נשמה. רק שכחת.
הגלריה קטנטנה, מלאת אור, עם תקרות גבוהות. קירות לבנים מעוטרים תמונות חצרות, פרצופים, תחנות נטושות. שלושים איש, עם יין כשר בצנצנות ומלמולים שקטים.
נעמה ניגשה ישר אל גבר גבוה, שיער שחור עם כסיף, טי־שירט וגינס.
יואב, הנה נעמי, החברה הכי טובה שלי, הציגה. נעמי, זה יואב האמן.
יואב פנה חיוך שקט, מבט מבויש. הושיט לי יד ללחיצה חמה.
שמח להכיר. מקווה שתהני.
אני לא כל כך מבינה באמנות, התוודיתי, בולעת רוק.
לא צריך להבין, חייך. צריך להרגיש. רוצה שאראה לך את התמונה האהובה עליי?
הוביל אותי לפינה. בצילום אישה מבוגרת ליד חלון. האור שוטף את פניה, כל קמט סיפור חיים. העיניים שלה, עצובות ועמוקות, בוהות למרחק.
רואה? לחש יואב. זו שכנה שלי. בת שמונים ושלוש. צילמתי אותה לפני שנה וחצי. דיברה איתי על השואה, על בעל שנהרג, על עול הילדים לבד. והכי מעניין אין בה קורבנות. רק העצבות והכבוד.
הבטתי בתמונה, משהו הצטמצם לי בלב.
היא יפה ממש, לחשתי.
יש יופי בכל מיני צורות, הסכים. זה לא רק על עור חלק. היופי, זה לחיות, לכאוב, ולהישאר נאמנה לעצמך. בחן אותי. וגם אצלך יש את העצב הזה בעיניים, כזה שמספר על המון עולמות בפנים.
נאלמתי. מזמן לא ראו אותי ככה. אלון הסתכל לא ראה. יואב הסתכל ישר לנשמה.
עייפתי קצת, גומגמתי.
ממה? שאל פשוט, כאילו אנחנו מכירים שנים.
מכלום שמשתנה לכלום. לקום בבוקר, להכין, לנקות. הילדים הלכו, אלון על דייג. אני יושבת ובוהה איפה נעמי שרצתה לטייל בעולם? איפה החלומות?
נבהלתי מהכנות הפתאומית.
סליחה
אין על מה, נגע קלות בזרועי. זו אמת. אמת זה מחסור בימינו. תשמעי, אני מארגן מועדון צילום וספרות פעם בשבוע, בואי ברביעי הקרוב. יהיה כיף. מבטיח.
רציתי לסרב. לתרץ. אבל שמעתי את קולי אומר, בסדר. אבוא.
***
ביום ראשון אלון חזר, אפוף ריח דגים, בגדים לחים.
נו, היה דייג? שאלתי.
כמה בורי, חייך ודהר למקרר. איך היה כאן?
בסדר. הייתי עם נעמה בתערוכה.
טוב מאוד. תצאי יותר, מספיק להירקב. כבר לא הסתכל עליי.
ניצוץ של כעס התלקח בי.
אלון, אולי נצא סוף־סוף ביחד? למסעדה, תאטרון, משהו?
הביט בי מופתע.
בשביל מה? זה יקר. וגם אני עייף. פעם אחרת טוב?
תמיד פעם אחרת. יצאתי מהמטבח, שלחתי לנעמה הודעה: תני לי את הכתובת של המועדון. באה ברביעי.
***
המועדון התכנס במרתף נעים ברחוב שינקין, עם ספות, ספרים ומצלמות פזורות. חמישה־עשר איש, בני ארבעים וחמישים. יואב פגש אותי בכניסה, חייך.
שמח שבאת. תרגישי בבית.
הערב עף. דיברנו על צלם צרפתי, לאחר מכן על לאה גולדברג, סתם צחקנו. לא היה דיון על שטיפה ובישול. לא הרגשתי שקופה, להפתעתי.
יואב ליווה אותי לאוטובוס.
היה טוב? שאל.
מאוד, הודיתי. כאילו גיליתי עולם מקביל.
וזה נכון, הוא חייך. את שנים לא חיית בשבילך. הכל למען הבית, למען אחרים. מתי עשית משהו לעצמך?
גמגמתי; לא זוכרת מתי.
זאת מלכודת הגיל. נותנים את הכל, שוכחים את עצמך. קחי לעולם לא מאוחר להיזכר מי את.
המילים נכנסו לי ללב.
תקשיבי, קטע את עצמו, רוצה בשבת טיול מחוץ לעיר? מצאתי חווה ישנה באזור ירושלים, אור מדהים בסתיו. בואי איתי, מבטיח שתהני.
היססתי. שבת שוב אלון לא בבית. סתם אשב לבד.
אני לא יודעת
זה רק טיול טבע. מגיע לך לחיות, לא?
כן, לחשתי.
פגשי אותי בעשר, בארלוזורוב. חם זה לא, תתלבשי טוב.
נופף ונעלם. נשארתי בתחנה עם לב פועם כמו ילדה בת עשרים.
***
במוצאי שישי, אלון אורז לדייג.
אני חוזר בראשון, קבע.
אולי אבוא איתך? פלטתי.
הביט מופתע.
לא תסבלי? בפעם הקודמת קפאת ורק קיטרת על יתושים.
פשוט, רציתי שנהיה יחד
אנחנו ביחד כל הזמן, משך כתפיים. תנוחי, תראי קצת נטפליקס.
נישק אותי והלך. נעמדתי בפרוזדור, בוהה בדלת.
אנחנו ביחד באמת? ביחד?
למחרת בחרתי בגינס, סוודר עבה, מעיל. עמדתי מול הראי, לחיים סמוקות, עיניים נוצצות. נראיתי חיה.
רק טיול בטבע, עם חבר חדש.
יואב חיכה לי עם שתי כוסות אספרסו.
בוקר טוב, חייך. מוכנה להרפתקה?
נסענו בוולוו עתיקה, שומעים אהוד בנאי, מחליפים סיפורים. יואב שתף, אני הקשבתי וצחקתי, הרגשתי קלילה.
החווה חצי הרוסה מפלצות אבן, גן סתיו וערמת עלים. יואב צילם, אני שוטטה ואספתי עלים.
עמדי, שם, ליד העמוד. מבט למרחוק, לא למצלמה.
צילם, סקר את התמונה:
תראי כמה את עמוקה. העצב הזה בעיניים, הוא עושה אותך ייחודית.
הבטתי בתמונה אישה לא מוכרת, עם שיער פרוע ומבט חולמני. זו אני?
סעדנו בקפה קטן במושב; אכלנו בורקס, שתינו תה. שיחה נהייתה אינטימית.
הרבה שנים את נשואה? שאל.
עשרים ושמונה, עניתי.
ואת מאושרת?
השתתקתי.
לא יודעת, לחשתי. פעם חשבתי שכן. עכשיו לא בטוחה. כאילו אני בולעת את החיים בלי להרגיש כלום.
חסר לך תשוקה, אמר. להרגיש. לא להיות פונקציה.
ידו על ידי.
נעמי, את חכמה, יפה, עמוקה. מגיע לך אושר משל עצמך.
הבטתי בידינו השלובות. הייתי אמורה להרחיק, אבל לא רציתי.
***
המשכנו להיפגש. פעם מועדון, פעם טיול, פעם מוזיאון. קיבלתי ממנו תשומת לב, מחמאות, שיחות.
עם אלון אותו דבר. בקושי מדברים.
נעמי, קנית גולדה? שאל.
קניתי.
טוב. ואיפה הגרביים שלי?
בארון כרגיל.
וזהו.
נעמה, כצפוי, קלטה.
נו, התאהבת? עקצה.
שטויות, הסמקתי. אנחנו רק ידידים.
ידידים את קורנת. לא ראיתי אותך ככה חמש־עשרה שנה. באמת מגיע לך אושר.
אבל אני נשואה, לחשתי.
אז מה? אלון בכלל לא רואה שאת קיימת. למה לוותר על החיים שלך?
המילים חדרו. גם בלי נעמה הצדקתי את עצמי: מותר לי קצת אושר.
הנקודה האמיתית הגיעה בנובמבר. יואב הזמין לעיר קטנה בגליל; פסטיבל צילומי רחוב.
נלון במלון, שני חדרים הוא הרגיע. יהיה מרתק.
סיפרתי לאלון שנוסעת עם נעמה לאירוע.
אחלה, רק אל תבזבזי הרבה.
לא הרים עיניים.
במלון, אכן שני חדרים. בילינו בפסטיבל, הרצאות, גלריות. בערב יין במסעדה. יואב דיבר על רגעים, על איך לחיות עכשיו, לא לדחות.
את מיוחדת, נעמי. יש בך משהו לא נגוע. ורוצה למחוק לך את העצבות מהלב.
החזיק בידי.
לא אלחץ עלייך. רק רציתי שתדעי שאת חשובה לי.
הרגשתי סחרחורת. כשעלינו, ליווה אותי עד הדלת, נשק ללחי:
לילה טוב. אם תרצי אני כאן, חדר ליד.
נכנסתי, ישבתי על המיטה.
אני נשואה. יש לי בעל. עשרים ושמונה שנים. אני לא יכולה
ומתי בפעם האחרונה הוא אמר שממש אכפת לו ממך?
זו בגידה.
זו הזדמנות לחיות באמת.
שעתיים אחר כך דפקתי אצלו בדלת.
***
הבוקר הגיע עם כבדות שמא לא קשורה ביין. שכבתי במיטה שלו, לא מאמינה שזו אני.
יואב ישן ידיים פרושות. החלפתי חדר, התלבשתי. מה עשיתי, אלוהים?
הדרך הביתה הייתה עדינה, חמה יואב רגיש, מחמיא, אוחז ביד. הבושה דעכה, נשאר רק רסיס אושר משונה.
אני חיה. סוף סוף חיה.
בבית, אלון פגש אותי כתמיד.
קנית משהו?
לא ממש.
בסדר. מה לארוחת ערב?
החיים המשיכו. ביום אשתו של אלון. בערבים בשקט, אהבה אסורה עם יואב: טיולים, שירים, ספרים.
עם אלון רק דיבורים טכניים.
צריך לבדוק את הצינור במושב.
באביב.
טוב.
שתיקה סמיכה.
נעמה חגגה.
רואה? את חיה. לא קפאת בבוץ הזה.
הצדקתי עצמי: אלון אשם. מותר לי קצת אושר.
אבל בלילה, כשאלון ישן, שכבת שם בדמעות.
***
הגיע דצמבר, סגרירים וקר. אני ויואב כמעט קבועים. יש לו סטודיו קטן אני אומרת לאלון שחוג מחשבים.
אלון לא שואל שאלות.
יואב חכם, נעים, מתחשב, אבל מדי פעם תפסתי את עצמי חוזר על משפטים, ייתכן שלא מיוחדת אצלו.
כבר אי אפשר לחזור אחורה.
באמצע דצמבר, לפני שהספקתי להבין, הכול התפוצץ.
נכנסתי לבית המרקחת, קונה לאלון תרופה. בודקת תיק קופסת בושם נופלת סונאטת ירח שי מיואב. לא שמה לב בזמן.
בערב אלון חזר מוקדם. הפתגם: כשהבעיות מגיעות הן באות בבת אחת.
מצא את הקופסה, הניח על השולחן.
שלך?
הסתובבתי, הלב צנח.
כן מצאתי ברחוב, פלטתי שקר מגומגם.
מצאת? בושם בחמש מאות שקל?
ריחרח את הבושם.
נעמי, אני לא אידיוט. שמתי לב את שונה, כל הזמן נעלמת, המבט שלך
עמדתי דוממת ליד הגז.
נעמי, עם מי זה? יש מישהו?
שתקתי.
אל תשקרי לי. את בוגדת בי, נכון?
השתיקה פילחה. ראיתי אותו משתנה, משהו נשר בעיניו.
כן, לחשתי. סליחה, אלון לא רציתי.
לא רצית, אבל זה מה שקרה, מריר. הבנתי.
פנה לדלת. רצתי אליו.
אלון, רגע, בבקשה, בוא נדבר.
תסבירי מה? ששכבת עם אחר כי הזנחתי אותך? אולי אני אשם. אולי הייתי מרוכז בעצמי. אבל אף פעם, אף פעם לא בגדתי בך. כי אהבתי אותך. את. הרסת הכל.
אל תעזוב, בכיתי.
אני צריך לחשוב. אלך לישון אצל דוד.
ארז בשלוש דקות. אני עומדת, בוכה.
נעמי, את השארת אותי ברגע שיצאת אליו.
לא טרק דלת, רק הלך. ואחרי זה שקט. שקט אחר. ריק.
***
השתוללתי בבית, לא יודעת מה לעשות. התקשרתי, לא ענה. שלחתי הודעה: סליחה. תחזור. כלום.
הרמתי טלפון ליואב.
אלון גילה הכול, אמרתי מבולבלת, הוא עזב.
אוי, נעמי, קולו אמפתי. נפגש? נדבר?
ישבנו בסטודיו שלו. סיפרתי הכול, בכיתי. יואב חיבק, ליטף.
יהיה בסדר, ניסה לנחם. זה היה חייב לקרות. לא היית מאושרת בכלל. עכשיו יש לך אפשרות להתחיל מחדש.
להתחיל מה? שאלתי.
תחשבי, את חופשיה. יכולה סוף סוף ליצור, לטייל, הכל פתוח.
ואתה? אתה איתי? נהיה ביחד?
נסוג, גירד בראש.
את יודעת, נעמי, דיבר לאט, אני לא יכול להציע בית או קביעות. אני אוהב חופש. הרגע. חשבתי שגם את רוצה קצת בריחה. לא מערכת יחסים קבועה.
הסתכלתי עליו בהלם. הכל נכנס לפרופורציה. המילים היפות הצגה. אני לא ראשונה, אולי גם לא מיוחדת.
אז מה הייתי לך? לחשתי.
לא, זה כן היה אמיתי. אבל אני תקשיבי, טוב שגילית את החיים. לא?
קמתי.
יואב, אמרתי רגועה, מוזר. באמת גרמת לי להרגיש. ועכשיו הכל שבור לגמרי.
יצאתי, לא מסתכלת אחורה. שלג התחיל להתערבל ברחובות העיר, מדביק לי את הדמעות.
***
חזרתי לבית ריק. התיישבתי, בלי לזוז. לבסוף שלפתי טלפון, התקשרתי לנעמה.
נעמה, אמרתי בשקט, אני צריכה לדבר.
נפגשנו בקפה מרגריטה. נעמה האזינה, לוגמת קפוצ’ינו.
קיבלת את שלך. לפחות לא קפאת מרוב שגרה.
הבטתי בה בהלם.
את רצינית? החיים שלי התרסקו,
מה אני קשורה? משכה בכתפיים. רק הצגתי. כל השאר החלטות שלך. את כבר בגירה.
דחפת אותי, אמרתי, עולה לי הזעם, כל הזמן אמרת שלא סופרים אותי.
וזה שקר? אלון התעלם. אולי עכשיו יבין מה הוא איבד. החיים לא כמו בספר. מצטערת.
עמדתי.
נעמה, חשבתי שאת החברה הכי טובה שלי. עכשיו אני מבינה שפשוט קינאת. רצית שגם אני אפול, שאהיה לבד כמוך.
אל תעשי דרמה, התנדנדה בעצבנות.
שלום, הלכתי.
***
עברה שבוע. אלון לא חזר. שיחות שלי הוא מאשר: אני צריך זמן.
הבית הפך פתאום לגדול מדי, שקט מדי. לילות בלי שינה. כל הפרטים חוזרים איך תיקן ברז, איך עשה לי תה, איך שתלנו עצי תפוח במושב. השגרה, שהייתה מוכרת עד מוות פתאום שווה זהב.
בערב ראש השנה, לא יכולתי יותר. נסעתי לדוד, שם אלון ישן. וְיתַ היה נבוך.
את רוצה לדבר עם אלון?
כן בבקשה.
הלך וקרא. אלון נראה עייף, שבור.
מה את רוצה?
אלון, אני מצטערת. זו הייתה טעות איומה. בראש שלי אותו גבר היה אשליה. אתה הבית, אתה האמיתי. תן לי צ’אנס לתקן.
הוא שתק, ראשו מורכן.
אני לא יודע, נעמי. היה לי כל כך כואב שחשבתי להיעלם. אני עדיין רואה אותך איתו מול העיניים. אולי אצליח לסלוח, אולי לא.
גם אני כבר לא יודעת מי אני עכשיו, בכיתי. הרסתי הכול.
פאוזה ארוכה.
אני הולך, לחש. סליחה.
סגר את הדלת. עמדתי בחדר מדרגות, מקשיבה לשקט.
יצאתי החוצה. שלג. כל העיר מנצנצת, מסכמת שנה. אני הולכת לבד, ריקה בפנים.
***
את ערב ראש השנה חגגתי לבד. טלוויזיה, כוס קאווה. בשתים־עשרה הרמתי כוסית:
לחיים חדשים, גיחכתי. מה הם בכלל?
בתחילת ינואר, נעמה התקשרה.
נעמי, עד מתי תהיי במערה? בואי, פגשתי בחור מגניב מדריך יוגה. קפה, יכירו לך.
החזקתי את הטלפון, שותקת.
נעמי? שומעת?
שומעת, עניתי בקושי.
בואי, אותו קפה, אותו פינה.
עצמתי עיניים. הפורמט חזר.
לא, נעמה, לחשתי. לא יכולה יותר.
מה הבעיה? התפלאה.
פשוט לא, הרגשתי שאני מתרסקת עוד קצת. סליחה.
ניתקתי.
כמה ימים אחר כך, כל כך לבד, בכל זאת שבתי לקפה מרגריטה. יושבת לבד על קפה, מביטה החוצה על שלג תל־אביבי, אנשים רצים.
הדלת נפתחת; נעמה נכנסת, מבחינה בי, מתיישבת מולם.
או, נעמי! שמחה, אני מכירה יוגיסט מהמם. תני לי להכיר אותך הוא
הסתכלתי עליה ועליה צבעים, אנרגיה. מאחור חור ריק.
את רק יושבת שם? התקרבה. חיים לא מחכים, קומי.
רציתי לענות אבל נתקעתי מולה. מועקת הבנה: לא גבר יביא לי אושר, לא עוד מעגל של חיפושים.
נעמי? את שומעת?
הבטתי בה, שותקת. בחוץ המשיך לרדת שלג, ובשתיקה הזו היה באמת הכל כל הכאב, האובדן, הכול.
בסוף, שתיקה היא לעתים התשובה הכי כנה שלנו בעולם הזה.
