לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, הכרתי את בעלי באופן מקריגרנו יחד כחברים לחדר במעונות האוניברסיטה. עם הזמן, הקשר בינינו התחזק, וחברוּתנו הפכה לאהבה עמוקה. למרות שתקופת המגורים במעונות הייתה מלאה בזכרונות טובים, הרגשנו שהגיע הזמן לפתוח דף חדש ולהקים בית משלנו.
כשהתחלנו לעבוד ומצבנו הכלכלי השתפר, החלטנו לרכוש דירה בתל אביב. לשם כך, מכרנו את שני החדרים שלנו במעונותכמו שאומרים, עוזבים את הקן. שמרנו את התוכניות בסוד, כי רצינו להפתיע את המשפחה במסיבת חנוכת בית בביתנו החדש והמרווח, שעיצבנו יחד.
אך אחיו של בעלי, אלי, הריח שמשהו מתרחש. הוא פנה אלינו וביקש: אולי תמכרו לי את החדרים במחיר זול? בכל זאת, אנחנו משפחה. הוא ניסה לשכנע אותנו באומרו שקשה לו כלכלית בגלל שני ילדיו, והציע לפרוס את התשלום בתשלומים. אפילו טען שהחדרים לא שווים הרבה, ולכן אין סיבה לשלם עליהם.
מה שהוא לא ידעאת החדרים כבר מכרנו מזמן, ובכסף שקיבלנו קנינו את דירתנו הראשונה. אלי, בכוונת תחילה, חשף את הסוד שלנו בפני שאר המשפחה וסיפר על הדירה החדשה. במקום לשמוח בשבילנו, הוא נראה פגוע ועזב בלי לומר מילה. היה ברור שהוא קיווה להרוויח מהסיטואציה, אך כפי שנהוג לומר אצלנו, השועל ערמומי, אך לא יותר מהאֶדלֶר. הסיפור הזה לימד אותנו שבמשפחה צריך לדעת לשמור על תום הלב, וגם קצת ערמומיות לא מזיקה לפעמים.
