אחי של בעלי ביקש לשאול לי את הדירה בזמן שהם משקמים סירבתי.
־ תביא לי בבקשה חציל על מצע של סלט, ביקש אורי, מחייך ברוחב ובשוליו של המכנסיים שלו רופף. איך האמא שלנו מבשלת, בניגוד לשולמית שלנו. היא רק תדאג להכין קיבליות קפואות מחנות.
שולמית, אשתו של אורי, יושבת מולו, ניתנה מבט צורב אבל שמרה על שקט, רק הקליקה בקול רעם של המזלג על הצלחת. סביב השולחן, בדירת חנה, אם-חמותי, נשמעה תחושת ארוחת שבת משפחתית רגילה: רעש, צלצול כלי, טלוויזיה ברקע וריח כבד של בשר מטוגן.
נעמי הזזה את קערת הסלט צידה, מנסה לא לגעת במרפק של בעלה, דניאל. הוא ישב שקט, מביט לתוך הצלחת, לעיסה קטע לחם במחשבה חשודה. נעמי הכירה את המבט הזה מבט של אשמה רצה, שהופיע כששכח לשלם חשבון אינטרנט או שרשפף במזגן ברכב.
ראגע, דני, נעמי, הוסיף אורי, מתרומם עם מנה ענקית של סלט ונאכל בלי לחכות. היינו אנחנו, חנה ושולמית, וחשבנו שכדאי לעשות שיפוץ גדול. בתיאום של שלושה חודשים הצינורות דולפים, החשמל מקפץ, והטפטים עדיין תלוים מבית קודמים. צוות הבנייה יתחיל ביום שני הבא.
יפה, הנידה נעמי, שתתה מורת קווארק. שיפוץ זה דבר טוב, אם כי יקר. מזל טוב.
בדיוק! הרים אורי מזלג. קירות נופלים, רצפה תתפוס בטון. לא נוכל לשהות שם עם הילדים אבק, משק, בטון. לכן נתגורר אצלכם.
נעמי קילפה במורת. דניאל נגע בגבה, והשתיקה נחתה, משובצת רק במריחה של אורי.
סליחה, לא שמעת? נעמי נגביתה, מביטה ישר בעיניו של אורי. אצלנו? איפה? בדירתנו בעלת שני חדרים, שבה אנו מתנגשיים מדי פעם?
לא אצלכם, נזף אורי כאילו מזיז זב. למה נציף? יש לך את הדירה של סבתך, חדר אחד ברחוב הרצל, ריקה. נכניס לשם עד ששיטח האדמה יפגע.
נעמי שמעה את המילים באיטיות. הדירה ברחוב הרצל הייתה שלה בלבד, ירושה של סבתה במצב הרוס. שלוש שנים היא זרעה שם כל שׁקלה פנויה, שיפצה בעצמה בסופי שבוע, גררה עיתונים ישנים מהקירות, צבעה, ליטשה את הריצוף. לפני שבוע סיימה את הריהוט, קנתה ספה חדשה, תלמה וילונות, והכינה את הדירה לשכירות כדי לפרוע את ההלוואה לרכב.
אורי, קולה של נעמי הפך לקרח, הדירה ברחוב הרצל אינה ריקה. היא מוכנה להשכרה, כבר פרסמתי מודעה, והצפיות נקבעו לשני במועדים.
אה, בטח תבטלי! נקטעה חנה, מוסיפה לעליות. המשפחה מבקשת, לא זרים. מה, אין לך כסף? לא תוכל להרוויח את כל הכסף, אבל אח הוא אח. איפה יולכו שני הילדים? לתחנת רכבת?
למה לתחנה? תמה נעמי. יש מגורים זמניים, יומיום או חודשי. שוק הנדל”ן ענק.
ראית את המחירים?! צעקה שולמית, שהייתה שקטה עד כה. חוץ מהקוטג’ בפריפריה דורשים שלושים אלף שקלים! אנחנו צריכים חומרים, משכנתאות, צוות. התקציב שלנו מתוזמן למרתון של שקל.
נעמי הפנתה מבט לדניאל. הוא התכווץ, ניסה להימלט.
דני? קראה היא. ידעת על “התוכנית”?
דניאל האדמם מהקצה וענה בקול נרעד: נו, הם ביקשו… אמרתי שנדון, לא הבטחתי! פשוט המצב מסובך. הילדים לבית ספר, גן, שכונה נוחה. אולי נשתף? לא זרים.
תוך נעמי נבע כבש. הם כבר תכננו מאחורי גבה, חילקו רכושה, פתרו בעיות כלכליות בעבורה, והציבו אותה מול מנות חציל.
הנה, נעמי שיתפה גבורה, אין כאן מקום לדיון. הדירה מושכרת, אני צריכה כסף לפרוע הלוואת רכב עשרים וחמש אלף בחודש. אם אתה, אורי, מוכן לשלם מחיר שוק, אשמח לתת הנחה משפחתית, אבל לא אפזר פקדונות.
אורי הפסיק ללעוס, מבטו נקרע מזעזוע.
אתה מתכוון לקחת כסף מאחי? אין לך שום מוסר! אנחנו משקמים! אנחנו צריכים עזרה, לא ליטופים!
לי צריך לשלם הלוואה. הבנק שלי לא מתעניין בשיפוץ שלכם.
נעמי! חנה הרעיקה מרצף סירים. איך אתה חסר בושה! לקחתי אותך כביתי, ואת? קפיטליסטית! לשולמית ולאורי יש שני ילדים, נכדיכם! הם זקוקים לנוחות! ואת שומרת על הבית הקטן שלך. מה יקרה לו?
חנה, הבית שלי עבר שיפוץ מודרני, מכשירי חשמל חדשים, ספה לבנה. אני יודעת איך מתנהגים נכדיכם. השנה החדשה שעברנו אצלכם נגמרה בטלוויזיה שבורה ובטפטים מצוירים במדרגות. מי שילם? אף אחד. “הם רק ילדים”. לא אתן להם להיכנס לדירה שהשקעתי בה נשמה ומיליון שקל.
מיליון, אמר אורי בקול רם. דני, אתה שומע? אשתי מניחה רהיטים גבוהים לפני דם המשפחה! אתה גבר או מה? ספרי לה!
דניאל הביט באישה בחמלה מצומצמת.
נעמי, אולי אולי הם יהיו זהירים. שלומית תעקוב. קשה לסרב, אמא תתאכזב.
נעמי קמה, תפסה את התיק.
לי לא נוח לישון על תקרה, דני. ואני ממש נהנית לנהל את רכושי. השיחה נגמרה. הדירה איננה קרן צדקה. תודה על הארוחה, חנה. היה טעים, אבל אין לי תיאבון.
היא יצאה מהדירה, צועקת קריאות של חנה ושולמית ברקע. דניאל רץ אחריה כששעה אחרי, כשהיא כבר קרבה למעלית.
נעמי, חכי! הוא ניסה, הם נפגעו!
ייפרצו אם ירצו. דן, תכנס למכונית. או תישאר כאן ותדון איתנו כמה אני מפלצת.
בכביש אל הביתה נסעו בדממה. דניאל נושף, נעמי מתעטפת בכעס. בערב, אחרי שהרגשות התרככו, בעלה ניסה שוב.
נעמי, אני מבין שאתה מודאג מהשיפוץ. אולי נכתוב חוזה, אם משהו יישבר נקנה חדש.
נעמי חייכה, צחוק מר. דני, אתה שומע? אין חוזה. אחיך לא יספק שלג בחורף. הוא לי חמש אלף שהשאלתי לחבר ליום הולדת לפני שנתיים, הוא עדיין לא החזיר. “שכח”. ועכשיו שיפוץ, מכשירים. הם יגרמו נזקים, ואז יגידו: “סליחה, אנחנו משפחה, אין כסף”. אז אשאר עם דירה הרוסה וללא כסף. נושא סגור.
השבוע הבא עבר במלחמת קור. חנה מתקשרת כל יום, בוכה, מאיימת על התקף לב, מבזה. שלומית שולחת הודעות קשות על “מקסימים ממוסקבה”, אף שהיא חיה בתל אביב כבר עשר שנים. אורי מתעלם, מצפה שאחיו יגרום למפולגת האישה.
ביום שלישי נעמי הראתה את הדירה לזוג צעיר בתחום ההייטק. הם נדהמו מהאור, האינטרנט מהיר, והיעדר השטיחים של סבתא. חתם חוזה, שילם פיקדון ותשלום ראשוני. נעמי נשמה: “הדירה מושכרת, אנשים גרים”.
ביום רביעי בערב, כשנעמי חזרה מהעבודה, מצאה באולם כניסה שני תיקי קנבס ענקיים, ובמטבח ישבו דניאל ואורי עם בקבוק קוניאק חצי ריק.
הו, בעלת ההר, הגיע! אמר אורי, מבושם. חוגגים תחילת החיים החדשים.
נעמי הביטה באב המרהיב. דניאל נרא היה אשמה ובו זמנית נחישות האלכוהול נותן לו אומץ כוזב.
נעמי, דיברנו התחיל הוא לשטוח מילים. אורי אומר שהצוות יחליף קירות מחר, אין להם מקום. שלחתי לו מפתחות.
נעמי הרגישה שהעולם מתהפך.
איזה מפתחות? השקטה היא.
למפתחות של הדירה שלך, המוצגים במגירה. אל תדאגי, רק מביאים חפצים, הם ישהו אצל חמותך כמה ימים לשתול. אני אומר שהשוכרים יפתרו הכל, בטלתי את העסקה, אפצה על פיצויים מאוחר יותר.
היא מבטה אל אורי, הוא משתרע על הכיסא, חייך.
תחזירי מפתחות, בקשה נעמי, מושיטה יד.
לא אחזיר, צחק הוא. הם כבר אצל שלומית. היא באה לנקות, לתלות וילונות. הכל לבן, קצת מלוכלך.
מה?! נעמי הרגישה דם חם בפנים. שלומית במגרש שלי?
ברור. הם לקחו קופסאות, דן עזר.
היא פנתה לדניאל.
הבאת את הציוד לדירה שלי? כשאני שכירתה? כשמחר צפויים דיירים?
נו, הדיירים יחכו! ניסה דניאל לתפוס אותה, היא דחפה. הם ימצאו אחרת. אחי! יש לו משפחה!
היא לקחה טלפון, ידיים רועדות, חיברה משטרה.
אלוף, אני רוצה לדווח על חדירה לא חוקית. יש לי תעודות קיום, המפתחות נגנבו כתובת
אורי נבלע בקוניאק, דניאל קם, הפיל כסא.
מה אתה עושה? קרא. איזו משטרה? זה שלומית!
לא משנה, נעמי המשיכה, אני בא עם צוות. פנו מקום.
היא השעינה השיחה, הסתכלה על המשפחה.
יש לכם חצי שעה להתקשר לשלומית ולבקש ממנה לצאת עם המזוודות. אם תישאר, אגיש תביעת גניבת מפתחות ושבירת בית. ואתה, דני
היא נקטעה, מביטה באדם שחיה עםו חמש שנים, כעת זר, מצער.
אספו את הדברים, ותוכלו לנסוע לאמא, לאח, לתחנה לא משנה. אתה כבר לא גר בדירתי.
אורי קפץ על השולחן, כועס: את משבשת משפחה בשביל בטון! אשפך לך פנים!
רק תנסה, נעמי צעדה לקראתו. ברגע זה פרצה בה זעם שלא תכף נשלט, ואורי נרתע. את תיענש משפטית. יש לי עורכי דין מדהימים. החיים שלך יהפכו לגיהנום. תתקשר לאשתך, מהר!
אורי, מתמוטט, הלחין ברקוד: שלומית? קחי, כאן חלה. תזוזי. כן, ידעתי שהיא משוגעת!
נעמי יצאה למרפסת, חיבלה מעיל, דניאל רץ אחריה, תפס זרוע.
נעמי, סלחי! טעיתי! תבטלי את המשטרה!
אתה העקמת את עצמך, דני. לקחת את המפתחות, נתת לאנשים שלא מכבדים אותי. בגדת בי.
היא פתחה דלת.
בהגעה לבית ברחוב הרצל, רכב משטרה כבר חנה בחזית. במרפסת יושבת שלומית על שקיות קנבס, שני ילדים רודפים סביב, מכים את השטיח. שלומית צועקת בטלפון בקול שמגיע דרך החלון: האישה שלך חיה! אני מקללת אותה! אנחנו בחוץ!
נעמי ניגשה לשוטרים, הוצגה תעודה וגרף רכוש מהטלפון.
תודה שהגעתם. נראה שהדיירים עזבו, אבל אני רוצה לבדוק שהרכוש שלם עם השוטרים.
בפנים, נעמי ראתה את הווילונות הלבנים נערמים, ספה לבנה עם כתם כהה, קפיצות משקה על השולחן. שוטר צעיר שאל: האם אלו קרובי משפחה?
לא, השיבה במבט חודר. הם זרים.
היא החליפה מנעולים באותו ערב, הזמינה חשמלאי לשעת חירום, שילמה שלוש פעמים תעריף חירום, ולבסוף נרדמה בבטחה, בידיעה שאין עוד מפתח שיתאים לדלת.
בבוקר השכירות חזרה, נעמי הודיעה על “תקרית קטנה עם משפחה”, הציעה הנחה על החודש הראשון בגלל כתם על הספה (שנוקה). השוכרים צעירי ההייטק קיבלו בתודה והתרשמו.
דניאל ניסה לשוב. הוא שכב במכונית מתחת לחלון, שלח פרחי יסמין למשרד, שלח הודעות בקשת רחמים. חנה החלה לצרוח שהדלת נשברה, שנאת אם, אורי שלח הודעה שה”אדמה עגולה”. אחרי שמאוד שלחה נעמי את ההודעה לעורך דין, הוא קיבל ייעוץ על סעיף סחיטה ופרסום, והכל נרגע.
חודש אחרי, נעמי הגישה תביעת גירושין.
בישיבה בבית המשפט, דניאל נראה רזה יותר וזקן יותר.
נעמי, אפשר להחזיר הכל? שאל בעדינות, בזמן שהם מצפים למזכיר.
לא בגלל הדירה, השיבה נעמי, מביטה לצידו. הדירה רק קהדירה רק קיר שמחזיק זיכרונות, והעתיד שלי הוא לבחור בעצמי.
