היום אני חושבת על המשפחה שלי ומרגישה קצת מתוסכלת. אחותי, נעמה, התחתנה לפני ארבע שנים וכיום היא אמא לילד המתוק, ידידיה, שהוא כבר בן שלוש, ואני הדודה והסנדקית שלו. בגיל עשרים ושלוש, אני לומדת באוניברסיטה ועובדת, כך שימי החופש שלי נדירים מאוד וחשובים לי. קשה לשמור על איזון בין הלימודים, העבודה והחיים האישיים, אבל אני משתדלת תמיד למצוא זמן לחברים ולמשפחה.
נעמה, אחותי, שכרגע לא עובדת, מבלה המון זמן בסלונים ובטיפולי יופי, וזה מפתיע אותי, במיוחד כי בעלה יורם נוסע לעיתים קרובות בענייני עבודה ומעדר מהבית לתקופות ממושכות.
יום אחד נעמה התקשרה אליי וביקשה שאעזור לה כי הייתה צריכה להגיע לפגישה בסלון ולא יכלה לקחת את ידידיה מהגן. הסכמתי, כי היה לי פנאי אחרי הלימודים באותו יום. שבוע אחר כך, יורם חזר מהנסיעה, והם שניהם ביקשו ממני שוב לשמור על ידידיה בערב, כי רצו לבלות לבד. הבטחתי להם שאהיה עם ידידיה עד שמונה בערב, אבל כשניסיתי ליצור איתם קשר אחר כך, לא הייתה תגובה מהטלפון ומהודעות. ידידיה חיכה להורים שלו בעיניים דומעות, והם חזרו רק בחצות כשהם נראים כאילו נהנו מאוד מהבילוי.
וזה לא נגמר בכך. כמה ימים אחרי זה הם התקשרו שוב, הפעם כדי לחגוג יום הולדת של אחותו של יורם. הם ביקשו שאשמור שוב על ידידיה, כי חשבו שהוא לא ייהנה מהחגיגה הרי יהיו שם ילדים גדולים יותר. הפעם החלטתי לשים גבולות, והסברתי להם שאני שמחה בשבילם, אבל יש לי חיים משלי, לימודים ועבודה, ואני לא יכולה לשאת בעולה של האחריות על הילד שלהם. הצעתי לנעמה שתיקח את ידידיה לאירוע, שם יוכל לשחק עם ילדים אחרים.
נעמה ממש נעלבה ממני. בסופו של דבר פניתי לאמא שלנו, שהיא בתמיכתי, ואמרה לנעמה שהיא סומכת עליי יותר מדי ושזה לא נכון שהיא תשתמש בי בתור שמרטפית אישית.
נעמה עדיין בבית, ואני מרגישה שהיא מנסה להפעיל עליי לחץ לקחת אחריות על מה שצריך להיות שלה. אני עומדת על שלי, מסבירה שזו האחריות שלה להיות אמא ולדאוג לידידיה, ושאני צריכה לשמור על הזמן שלי בשביל העתיד שלי. ברור לי שלפעמים צריך לשים גבולות, גם במסגרת המשפחה, ולחשוב על עצמי.
