הסיעת, אורית רוז, חיבקה בחשאי את המנכ”ל המושלם אלון בר-זוהר, שנמצא בקומה של שלושה שנים, בטענה שהוא לעולם לא יתעורר ולמרבה הפלא שלה, הוא פתאום חבק אותה אחרי הנשיקה
בבית החולים בתל אביב, בשעת הלילה של השעה שתיים בבוקר, היה שקט עד מרחקשקט מדי. רק הקצב הקבוע של קו הלב והזוהר הכחלחל של מנורות הפלאורסצנט נמשכו ברקע, והחזיקו את אורית רוז בחיבוק מזייף. שלוש שנים היא טיפלה בואלון בר-זוהר, מנכ”ל מיליארדר שנפל לקומתה אחרי תאונת רכבת טרגית. הוא היה לבד, ללא משפחה שמגיעה, ללא חברים שממתינים. רק היא.
היא לא ידעה למה היא נמשכת אליו. אולי פניו השקטים, אולי הרעיון שמאחורי העור הוא מדינה של דלתות מרעישות בוועדות. אורית ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר ברקמת רחמים מקצועית, אך היא ידעה שמקור הרגישות שונה.
באותו ערב, אחרי שהשלימה את הבדיקה השגרתית, ישבה לצידו, מביטה באדם שהפך לחלק מהחיים שלה. שערו התארך, גופו הקשוח חזר על פני עורו הפחוס. היא לחשה, חסר לי כל כך, אלון. העולם נזז, אבל אני מרגישה שלא נותר לי עוד דבר.
החדר היה כבול משקוף של שקט. דמעה נגלשה אל חיקה. ברגע של תאווה משוגעת, היא נשקה לו בעדינות, נשיקה שלא הייתה אמורה להיות רומנטית, רק אנושית, פרידה שלא ניתנה לומר.
ואז קרה.
קול עמום, משורף, יצא מצורתו. עיניה של אורית נצצו למוניטורהקצב השתנה. הקליק של המוניטור הלך ועלה. לפני שהצליחה לעכל, זרוע חזקה חבקה אותה סביב המותניים.
היא נאנחה.
אלון בר-זוהרהאדם שלא זז שלוש שניםקם, עומד פתאום, מחזיק אותה קרוב. קולו גרגר, לחישה: מי אתה?
ליבה של אורית כמעט עצר.
זה היה אותו חלום שבו כל אחד חולם שהקום יקום בזרועות האישה שהייתה נשקה לו.
הדוקטורים קראו לזה נס. פעילות מוחו של אלון הייתה חמה שנים, ובשעת כמה שעות הוא נשם, דיבר, זכר פיסות מזכרות. אבל בשביל אורית, הנס הגיע עם אשמה. הנשיקה הזאת לא הייתה מיועדת למישהו לדעת.
כאשר לבסוף הגיעו משפחתועו”ד, רואי חשבון, אנשים שדאגו יותר לחברה שלו מאשר ללבואורית נמשכה לתוך הרקע. אך לא יכלה לשכוח איך מבטו של אלון עקב אחרי סשני ההחלמה, איך קולה הרכה נשמעה כשקראה שמו.
ימים הפכו לשבועות. אלון נלחם ללכת שוב, לחבר מחדש את זכרונותיו. הוא נזכר בתאונההוויכוח עם שותפו העסקי, הרכבת, ההתנגשות. אחרי זה היה טשטוש עד שבו קםוראה אותה.
במהלך פיזיותרפיה, שאל בשקט: היית שם כשקמתי, לא היית?
אורית מתכחשית: כן.
מבטו נתקע במולה. ומרקדת לי.
ידיה רעדו. אתאת זוכרת?
זוכר חום, אמר. וקול. שלך.
היא רצתה להיעלם. טעות, מר בר-זוהר. סליחה.
אבל אלון נענע בראשו. אל תתנצלי. אני חושב שזה מה שהחזיר אותי.
היא לא האמינה. הוא חייך בעדינותלא כמו המנהלים המופיעים בכיסויים של מגזינים, אלא משהו אמיתי, פגיע.
כשהתאושש, שמועות החלו להתפשטשהיא נפלה על פניו, שהחלה קוֹרֶן על ידי אהבה. מנהל בית החולים קרא לה למשרדו. את תועבר, אמר בקור. הסיפור הזה לא ייסתיים.
היא נחשפה, לבה נשבר. לפני שיכולה הייתה להיפרד מאלון, חדרו ריקהוא עזב מוקדם, מחזיר לעצמו את העולם הישן.
היא אמרה לעצמה שהסיפור נגמר. אך בעומק הלב, ידעה שהקשר ביניהם עדיין לא הושלם.
שלושה חודשים אחר כך, אורית עבדה במרפאה קטנה בפרדס חנה, שם היא ראתה אותו שוב. אלון בר-זוהר, עומד בחדר ההמתנה, לבוש חליפה אפורה והבעה אותה ראתה לפני שנים.
צריך לבדיקה, אמר בנינוחות. ואולי לראות מישהו.
הדופק שלה קפץ. מר בר-זוהר
אלון, תקן. חיפשתי אותך.
היא ניסתה להישאר מקצועית, אך קולה רעד. למה?
כי אחרי הכל, הבנתי משהו, אמר ברוך. כשקמתי, הראשון שהרגשתי לא היה כאב, לא בלבול. זה היה שלווה. ואני מחפש אותה מאז.
היא looked down. אתה מודה על כך. זה הכל.
לא, הוא אמר בחוזק. אני חי בזכותך. ואני חי רק כדי לראות אותך שוב.
המרפאה רועמת סביבם, אך הכל דוהה. הוא התקרב, מבטו נצמד למולה. אתה נתת לי סיבה לחזור. אולי הנשיקה הזאת לא הייתה תאונה.
אורית הרגישה דמעות חודרות לעיניים. זה לא היה…, לחשה. אבל זה לא נועד להיות משמעותי.
הוא חייךהחיוך השקט, המוכר. אז בוא נעשה לזה משמעות.
הוא הלך פנימה, לא עם חומדנות, אלא עם תודה, עם סוג של רגיעה שמגיעה רק אחרי אובדן. כששפתיהם נפגשו שוב, זה לא היה גניבהזה היה התחלה.
כאשר נפרדו, היא צחקה ברכות. אתה לא צריך להיות כאן. התקשורת
תנו להם לדבר, אמר הוא. דאגתי מספיק על חיי, על חוסר השיחות. הפעם אני בוחר מה שחשוב.
בפעם הראשונה בשנים, אורית האמינה בו. המנהיג שהנהיג ממלכות שלמות עומד במרפאה הצנועה שלה, בוחר אהבה על פני ירושה.
והנה, האישה שהפריצה את כל החוקים ונתנה לו מרפאדופק אחרי דופק, אחד אחרי השני.
