הקשבתי לשיחה של בעלי עם חברו והבנתי למה הוא באמת נישא אליי
כמה אפשר כבר לשטוף לי את השדיים, תמר? סליחה על הישירות, אבל אין לי עוד סיבולת! זה וורניאק! אתה מבינה מה זה? יובל מתהלך בחזרתיות בחדר המרחב, מתקן את הפוני המושלם שלו. אורי נותן לנו הזדמנות להיכנס למיזם בשלב הקמת הבסיס. בעוד שנה הדירות יעלו פי שניים! נשקיע עשרה מיליון ונקבל עשרים!
תמר ישבה בכורסה עמוקה, מחזיקה ספל תה קפוא. היא רצתה לסגור עיניים ולשמוע רק השקט, אבל יובל לא נתן לה פסק זמן כבר שבועיים.
יובל, עשרה מיליון זה כל הכסף הפנוי שלי. זה כרית בטחון של החברה. אם משהו ייגמר, לא אהיה מסוגלת לשלם משכורות, לא אוכל לקנות בדים. אתה יודע, זה זמן שמזמן, תחילה מדים לבתי ספר, אחר כך חגי החברות…
שוב עם הבדלה שלך! יובל מתמכר בעיניים. תמר, את אישה חכמה, בעלת עסק. חושבת כמו רקמת חוטים. המפעל שלך לא נעלם. והזדמנות כזאת מגיעה פעם בחיים. אורי הוא החבר הכי טוב שלי, הוא לא היה משחרר לך שטויות. הוא משקיע בעצמו.
תמר נשפה. היא אהבה את יובל האנרגיה הצעירה שלו, העיניים הבוערות שלו, היכולת שלו לדבר יפה ולהתנהג יפה. שלוש שנים לפני, כשהכירה אותו, היא הייתה בת ארבעים וחמש, הוא שבעים ושלוש. היא הייתה בעלת רשת חנויות תפירה וייצור קטן, רגילה לשאת הכל על גבולותיה. בעלה הראשון עזב אותה עם נערו-מתבגר ועם חובות. היא קמה, בנתה את העסק וגידלה את הבן. ואז הגיע יובל חינני, מצחיק, שלא דרש ממנה להיות גברת ברזל, והיא נמסה.
הוא עבד כמנהל מכירות בחברת בנייה, לא חיפש כוכבים, אבל תמר לא הביטה לשום דבר אחר. היא חשבה שהכי חשובה היא ארוחה חמה שהביא מהעבודה, פרחים ללא סיבה, וחופשות לים.
אבל בזמן האחרון הפרויקטים שלו הפכו לעוקצים יותר. הוא רצה לקנות רכב יקר כדי להתאים למעמד של בעלת העסק, או להושיט יד במטבעות קריפטו. ועכשיו בנייה.
יובל, תן לי לחשוב, בסדר? צריך לבדוק מסמכים, להתייעץ עם עו”ד.
עם איזה עו”ד? עם יעקב הישן של הסבא? הוא עדיין אומר לשים כסף במזרן. תמר, צריך להחליט מהר. מחר אחרון שבו אפשר לקנות במחיר הזה. אורי מחזיק לנו את ההזמנה.
יובל התקרב לכורסה, התיישב לפני תמר ואחז בידיה. כפותיו חמות ורכות.
תמר, תאמיני לי. אני מנסה בשבילנו. רוצה שנחיה טוב יותר, שלא תצטרכי לעבוד כל היום ושתהיי חופשית. נבנה בית, ניסע. מה אומרת? למען העתיד שלנו.
תמר הציצה בעיניו החומות היפות. היא רצתה להאמין. להאמין שהוא באמת דואג, ולא רק מחפש כסף קל.
בסדר, לחשה. מחר בבוקר אל הבנק. אבל צריך זמן כדי להכין העברה.
את הכי טובה! קפץ יובל, הרים אותה וגרף במעגל בחדר, למרות התנגדותה הקלה. תראי, נהיה מיליוןרים! עוד אצל אורי!
למחרת תמר הלכה לבנק, לא למשוך כסף אלא לבדוק חשבונות. הקול הפנימי, אותו קול שהציל אותה פעם מהחתימה על חוזה עם ספק לא אמין, לחש בקול רועד: אל תמהרי.
היום היה עמוס. תחילה נשרדה מכונת התפירה במפעל הראשי, אחר כך באה פיקוח של רשות המסים. תמר קיבלה החלטות, חתמה על אישורים, נרגעה את העובדים. בערב הראש שלו היה כאילו משטחים עליו פטישים.
היא החליטה לחזור הביתה מוקדם, בלי לעצור במשרד למחשב נייד. רצתה אמבטיה חמה ולנוח.
בכניסה לחניה ראתה ג’יפ שחור לא מוכר. אולי שכנינו גרו כאן, חשבה, ולחנה את מכונה.
בדירה היה שקט. תמר פקחה בעדינות את הדלת במפתח. מהסלון נשמעו קולות לחושים וקול של כוסות מתנגנות.
מוזר, יובל לא אמר שהיו אורחים, חזרה למחשבה. היא רצתה לצעוק הגעתי!, אבל משהו עצר אותה. הטון היה משהו לא כאורחים, יותר משוחרר וגבוה.
תמר הסירה את נעליה, הלכה ברגל קלה במרפסת, דלת הסלון הייתה פתוחה במקצת.
אחי, אתה בטח גרמת לה? נשמע צחוק גס, חרע. תמר הכירה את קולו של אורי, החבר העסקי.
בדיוק! קולו של יובל נשמע מתגאה, כמו שמעולם לא דיבר עם תמר. אמרתי לך, העיקר זה גישה נכונה. קצת בכי על עתיד שלנו, כמה מחמאות, לקום על הברכיים והלקוח מוכן. מחר היא תעביר את הכסף.
תמר נתקעה אל הקיר, הלב דופק בגרון, פועמת באוזניים.
עשרה מיליון? שאל אורי.
כן. היא תגרוף הכל. טיפשה זקנה. ממש מאמינה שנבנה קומה יוקרתית.
נבנה בקומות רק בחלומות, צחק אורי. היא תתפוס? יש מסמכים?
איזה מסמכים! היא בכלל לא מבינה. אתן לה חוב לחברה חד-יום, היא תחתום. היא מאמינה לי כמו לאלוהים. אוהבת אותי עד ראש. תראה איך היא מביטה אליי. יובליק, יובליק רעם.
קול נוזל מוזר נשמע.
על הכשרון שלך, בירה! קרא אורי. לא נורא, היא לא רעבה.
ראה על הצוואר שלה, על הידיים. כמה שמן שם, אבל עורף עדיין עורף. כל ערב אני עוזב למיטה, חושב על נועה. היא כבר אורזת מזוודות. ברגע שהכסף יגיע, נצא לבאלי. אני אומר לתמר שבקרן, הוא בחר, ואני נפרד.
חזק! קולו של אורי היה כמעט ריבוי. אם תיתקע?
לא תיתקע. היא גאה. לא תתבייש להודות שהנער נפל. החוב יהיה אמיתי, רק שהחברה תיפול. סיכון עסקי, מותק.
תמר נפל על הרצפה. רגליה לא סחפו יותר. בפנים קר, כמו שמים מלאים קרח במקום דם. אישה זקנה, לעבודה, נועה.
כל מילה של יובל, שהיווה את ידיו על חייה אתמול, ננעה במוח כמו מסמר חם. שלוש שנים חיה באשליה, חשבה שזה האושר, אבל זה היה רק פרויקט עסקי. השקעה ארוכת טווח עם פדיון סופי.
רצתה לשבור את השולחן, לתפוס את פניו ולגרור את החיוך המתעלם. לצעוק עד שהזכוכיות יתפוצצו.
אבל היא לא זזה. שנים של ניהול עסק, בעיות עם בריגדות של שנות התשעים ועם בירוקרטים של אלפיים, חיזקו אותה כמו פלדה. פרק־המתח הוא מתנה לאויב. פרקהמתח מראה חולשה, והיא לא חולשה.
תמר, נשימה ברצף, קמה לאט, לקחה את הנעליים ובשקט כמו שנכנסה, יצאה מהדירה.
במדרגת המדרגות היא קראה למעלית, ירדה למטה, ישבה ברכב. הידיים רועדות, אבל הראש צלול, ברק.
אז באלי, נועה, חברהיוםאחד, חשבה, מביטה בחלון של הדירה, שם שני זקיינים מחלקים את עורה.
הדלקה מנוע ונעלה לשום מקום אחר מלבד לשחרר בכי במכונית אמא. היא נסעה למשרד. שם, בכספת, היה הדרכון, הרישומים והחותם.
חזרה הביתה אחרי שעתיים, עם שקיות מזון מהמסעדה ובקבוק קוניאק יקר. פתחתה בכעס, הפילה מפתחות, רועשת עם השקיות.
יובל! אני בבית! קראה מהפתח. קולה רפרף משמחה.
ראשו של יובל יצא מהסלון, חייך באולף, אבל בעיניים היה פחד.
תמר! מוקדם היום, ויש לנו פגישה עם אורי. חגגנו על ההחלטה החכמה שלך.
תמר נכנסה למליאה, זורחת.
היי אורי, נעים מאוד! קניתי מהטוב, בואו נחגוג!
אורי, אדם מלא מבט, קם לקראתיה.
גברת תמר, כבוד! שמח שהצטרפת אלינו. אתה צודק, כסף גדול מחפש החלטיים.
כן, חשבתי על זה, תמר הציבה על השולחן מנות. מספיק להמתין על זהב, צריך לגדול. יובל פתח לי עיניים.
היא חבה את יובל בלחישה על הלחי. הוא נמתח, אחרי זה הרפה.
את חכמה שלי, אמר, מחבק אותה על המותניים. ידעתי שתתמכי בי.
בטח, אהובי. מחר נלך לבנק, כבר הזמנתי מזומן. עדיף זה מאשר העברות ועמלות. נחזיר את כולם.
עיניו של אורי נצצו בחמדנות.
מזומןזה מושלם! זה עלהסגנון שלנו.
הערב עבר בטל. תמר חייכה, מוסיפה קוניאק לגברים, שומעת את הברכות על עתיד זוהר. היא הסתכלה על יובל ותהתה איך היא לא ראתה את ההונאה בחיוך הזה. אהבה משוגעת, אבל בגידה היא רופא העיניים הטוב ביותר.
כשאורי הלך, משיר מזמר, יובל חיבק אותה.
לישון? מחר חשוב.
כן, מתוק. תתקלח, אסדר את השולחן.
במיטה, עם האיש שתכנן להפיל אותה ולעזוב, תמר לא נרדמה. היא שמעה את נשימתו ורצתה לומר שלום. לא לשום היא כבר נפרדה ברגע שהשמיע צחוקו בדלת. היא נפרדה מהאמון שלה.
בבוקר קראה לו במנשק.
קום, מיליוןר! הכסף מחכה.
יובל קם ערני, לבש חליפה.
מוכן! תמר, קיבלת דרכון?
כמובן.
נסעו לבנק. יובל דיבר על תוכניות, על הבית שנבנה. תמר הנהנה בחלון.
בבנק לקחו אותם לחדר VIP. מנהלת שהייתה מכירה של תמר הביאה חבילות כסף. עשר מיליון , חמש ערימות.
יובל הביט בכסף כאילו נרדם.
נוציא? שאלה המנהלת.
כן, אמרה תמר. תוציאו.
היא חתמה על פקודת ההוצאה, הכסף נכנס לתיק שלה.
נלך לאורי למשרד! חייך יובל כשיצאו לרחוב. הוא מחכה עם רשם.
חכי, יובל, עצרה תמר ליד הרכב שלה. יש לי הפתעה.
הפתעה? מה? קפץ על הרגל. אין זמן!
היא פתחה תא המטען, הוציאה מזוודה ספורט גדולה והניחה אותה על האספלט לפניו.
מה זה? יובל הביט במזוודה. אנחנו נוסעים לבאלי? עכשיו?
תמר צחקה בקצרה, קלה, מרושעת.
אתה לא הולך לשום מקום. לא, לא, לא. לא נודיע לנועה? או למאמא?
פניו של יובל הלבו, הוא הפך לבן.
תמר, מה? איזו נועה? מה את אומרת?
על אותה נועה, עם מה שאתה מתכנן לבאלי בכספי. שמתי לב אתמול כשחזרת מוקדם.
יובל פתח פה, אבל לא יצא קול. הוא נגע כמו דג על החוף.
שמעת כל מילה. על הזקנה הטיפשה. על חברהיוםאחד. על איך תטור אתי.
תמר, זה היה רק צחוק! אנחנו רק היו שמנים! ניסה לתפוס אותה, אבל היא נזזה.
אל תיגע בי. לעולם אל תיגע בי. במזוודה הזאת כל הציוד שלך. חצאיות, גרביים, חליפות זולות שקנית לפני. המכונית הולכת לחברה. כרטיסיך לחשבון חסמתי לפני חצי שעה.
את לא יכולה! הוא קרא. אנחנו נשואים! חצי הכסף שלי!
הכסף הזה? תמר טפטה בתיק עם המזומנים. לא, יקירי. אלה כספי החברה, משכתי לשימושים ביתיים. לך אין שום זכות. ומה שבקשר שלנו אתה אמרת לאורי: היא גאה, תשתתק. אני לא גאה, אני חכמה. כבר שלחתי לעורך הדין, אותו זקן מהקוד, הקלטת השיחה שלכם. יש לי מצלמת קול בחדר, שמתי אותה כדי לפקח על המשרתת, אבל היא תפסה אתכם.
יובל נחרד. הוא הבין שהמשחק נגמר. מסכת הבעל האוהב נופל, נחשף פניו של רוצח חלש.
תמר, תסלחי! קיבלתי משוגע! אורי דחף! אני אוהב אותך, באמת! אל תשליכני! אין לי לאן ללכת!
לכי לנועה. אולי היא תקבל אותך. בלי כסף, אתה כנראה לא תיבחר.
תמר ישבה ברכב, נעלה את הדלתות, הורידה את החלון.
להתראות, יובל. המסמכים לגירוש ישלחו בדואר. אל תיגע בי או בעסקיי. כמו שאתה אמרת, הכל תפוס. אולי לא אשלח אותך לכלא, אבל אתחליף את החלום של באלי כך שתהיה סיוט.
היא לחצה על התאוצה, משאירה את יובל עומד בחניון עם מזוודה ביד אחת וריק ביד השנייה.
תמר נסעה בעיר, דמעות נופלו על לחייה. הכאב היה חמור, אבל דרך הכאב זרעה תחושה אחרת: הקלה. היא נעלמה מהטפול. שמרה על העסק שלה.
המזוודה עם עשרה מיליון ישבה בצד השני של המושב.
אין מה לדאעם חיוך מרוצה, היא פתחה את המזוודה, שלפה את השקלים והחליטה להשקיע אותם במכונת ריקוד חדשה שתזיז את כל העיר.
