וואי, תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה אתמול! היום הזה היה פשוט היום הכי שמח בחיים של עדי. אני מתקשה להסביר כמה היא הקרינה אושר. תביני, במשך שתים עשרה שנים היא ניסתה להיות אמא ולא הצליחה. והנה, פתאום, בשורה מרגשת: היא בהריון! מה אפשר לבקש יותר מזה? כל אישה שהייתה שם יודעת בדיוק איך זה מרגיש.
עדי הייתה בעננים. כל שניה היא נגעה בבטן בחיוך מתוק, מדברת עם העובר שבקושי בן חודשיים וחצי, כאילו הוא כבר שומע אותה.
היא הכירה את ניר עוד מהאוניברסיטה. הם למדו יחד באוניברסיטת תל־אביב, סיימו יחד, ותוך שלושה חודשים אחרי התואר כבר התחתנו. הכל זרם בדיוק לפי החלום, והם היו מאושרים מאוד אחד עם השנייה. אבל אחרי חצי שנה של נישואין עדי התחילה לדאוג. ניר הרגיע אותה, הסביר לה שהכל בזמן שלו, אמר שהילדים יבואו, צריך רק להאמין.
עוד שנתיים עברו, ושום דבר לא קרה. עדי כבר כמעט התייאשה. הלכה לרופא, בדקו אותה מכל הכיוונים ואין שום בעיה. ניר עשה הכל כדי לשמח אותה, הזמין אותה לטיולים, פינק אותה ולא עזב אותה לרגע, אבל עדי הלכה ודעכה. ככה חלפו להן שתים עשרה שנים של שקט, בלי רכילות ילדים בבית, היא לא הצליחה ממש להרגיש שלמות במשפחה.
ואז, באמצע יולי חם, עדי יצאה לטייל לבד, בזמן שניר היה במשרד. היא התהלכה רחוב רוטשילד בתל־אביב, שקועה במחשבות, בלי להסתכל על כלום, ראש שפוף, כולה בעולם שלה.
ופתאום, מאחורי הגדר של גן הילדים ברחוב, היא שומעת קול קטן: אולי את אמא שלי?
עדי קפאה במקום, הלב שלה כמעט נפל. היא הסתכלה וראתה ילדון בן שלוש, חמוד עם עיניים ענקיות, מחזיק חזק בגדר ומביט בה במבט מחפש.
בהתחלה היא לא הבינה מה קורה, ואז אספה אומץ, התקרבה אליו לאט. זה היה מעון ילדים ברקע שאר הילדים שיחקו. עדי הסתכלה בילד ולא מצאה מילים. הלב שלה ידע שזה רגע חשוב אולי רגע משנה-חיים.
היא התכופפה ושאלה אותו: אתה זוכר את אמא שלך? איך היא הייתה?
הוא ענה: לא, אף פעם לא ראיתי אותה. אז אני מחכה פה, אולי היא תזהה אותי אם תעבור פה.
נכון מאוד, אמרה עדי בחיוך קטן. בלב היא כבר פחדה להתלהב, אבל הידיעה שיש לה סיכוי להיות בשבילו האמא שהוא כל כך מחפש מילאה אותה תקווה.
איך קוראים לך? שאלה.
לי קוראים גבע.
עדי לקחה החלטה. לא היה לה ספק, היא תעשה הכל כדי לאמץ את הילד הזה. ממש הרגישה שהגורל הביא אותה עד כאן במיוחד.
היא הסתכלה עליו בעצב וסיפרה: היה לי פעם ילד, כמה שנים כבר חלפו. קראו לו גבע, כמוך. אני עדיין מחפשת אותו. אולי אתה?
הילד התלהב ואמר בקול רם וברור: כן! את אמא שלי! זה בדיוק את!
הוא שלח ידיים דרך הגדר, ועדי חיבקה אותו חזק מהעבר השני.
אז בוא נלך ביחד למנהלת ונספר שמצאנו זה את זו! אני לוקחת אותך איתי הביתה!
יואוו! הילד קפץ משמחה.
עדי והילד גבע נכנסו יחד לגן הילדים. אחת הסייעות חייכה ואמרה: סוף סוף לגבע תהיה אמא אמיתית!
ואז התחילו כל הטפסים, ועדות, מרדף בירוקרטי כל זה עבר לעדי כמו בול העשן. גבע כל הזמן הרגיש, היה לו ברור שמצא את אמא האמיתית שלו. בינתיים עדי וסיפרה לניר, הכינה אותו לקראת הצעד הגדול. הם סידרו קצת את הבית, קנו מיטה חדשה, שיפצו את החדר. ניר, שראה את אשתו סוף סוף מחייכת אמיתית אחרי שנים, לא היסס לשנייה.
ובסוף הגיע היום הגדול גבע הפך להיות הבן שלהם. הם יצאו הביתה יד ביד, מאושרים. הבית השתנה מהקצה לקצה. השתיקה של שתים עשרה השנים נעלמה ברגע וטפטוף של רגליים קטנות וצעקות: אבא, תראה! עדי קיבלה מחדש שמחת חיים, נתנה לילד הזה את כל האהבה שלא יכלה לתת שנים. ניר הפך להיות אבא הכי טוב שגבע היה יכול לבקש.
הזמן רץ וגבע פרח. ואז, בוקר אחד, עדי מרגישה לא טוב. ניר קצת נבהל, לקח אותה לרופא ושם הם שמעו את הדבר הגדול: עדי שוב בהריון! המילים לא הצליחו לתאר את ההתרגשות.
כולם חיכו לילדה שתצטרף למשפחה. והיום הגיע נולדה להם תינוקת בריאה, וקראו לה ליאן. סוף סוף המשפחה שלמה.
עדי ידעה בלב שליאן הגיעה בזכות אותו יום שבו לא עברה ליד גדר הגן סתם כך. דברים טובים באמת חוזרים למי שפותח את הלב ומוכן לאהוב בלי תנאים, בלי חישובים, פשוט ככה. ולא חשוב מתי, האושר מגיע למי שמאמין בו באמת.
