הייתה זו תחילתה של תקופת הטלפונים הסלולריים, ואני ובעלי היינו זוג צעיר שזה עתה נישא. עברנו להתגורר בדירה חדשה בבניין חדש בלב תל אביב. הדירות בו היו נפלאות, והעיצוב פשוט מעורר השראה. הכל היה מושלם, מלבד העובדה שהשכנים שלידנו היו קצת קרים, לא מהסוג שמזמין לחומוס ביום שישי בצהריים. הייתי אמנם צעירה, אך החזקתי בתפקיד אחראי מאוד והייתי רגילה ליחס של כבוד. לעיתים אפילו בעלי, בשעשוע ובחיבה, היה פונה אלי בשם הפרטי ובלשון רשמית.
ביום מן הימים, יצאתי מהדירה ופגשתי את השכנה החדשה. היא לא בירכה אותי אפילו בשלום או בהתראות! החלטתי שגם אני לא אתאמץ ואפסיק לברך. עמדתי על שלי, גאוותנית ונחושה.
הגיעה עת חנוכת הבית שלנו הזמנו את המשפחה ואת החברים לחגוג את השמחה. הערב נמשך אל תוך הלילה. פתאום, לקראת חצות, דפיקה בדלת. השכן עומד בפתח ופונה אליי: “מאוחר מדי כבר!” הוא העז לומר לי! חצי שעה לפני חצות, בליל שבת! עוד מוסיף שהאישה שלו סובלת מכאב ראש ורוצה לישון… חצוף! מאותו יום לא הבטתי לא לכיוונו ולא לכיוון אשתו גם כשראיתי אותם ברווח המשותף. בעלי המשיך, בנימוסו, לברך אותם לשלום. אני? בשום אופן! שידעו איך יש לנהוג כלפי אנשים מכובדים! עקשנית הייתי וגאה.
עבר זמן מבלי שהתראינו. עד שיום אחד, בערב חורפי, שבנו הביתה ומצאנו בכניסה לדירות קומתנו אישה צעירה. התגלתה כסיסי, אחות של השכנה שלנו, שהגיעה מרחוק וממתינה מזה שלוש שעות ליקיריה שייפתחו לה הדלת. היא ביקשה לעמוד ברווח שבין הדירות בפנים קר מאוד בלובי, והחוץ סערת שלג תל אביבית נושבת וסוטפת. אפשרתי לה להיכנס. בקול סמכותי שאלתי: “את לא מכאן? איפה המזוודה שלך?” היא ענתה בתמימות שהיא השאירה אותה בשמירת חפצים בתחנה המרכזית, והייתה בטוחה שמחר בעל אחותה יעזור לה לסחוב את המזוודה קשה לה לבד במזג אוויר כזה.
נכנסתי הביתה ותהיתי מנין לי שהיא באמת אחות של שכנתנו. אולי נוכלת כלשהי שנפנף את אמונינו? קשוחה וחשדנית הייתי. ניסינו להמשיך בשגרת הערב, אך הדאגה מנעה ממני לשבת לארוחת הערב. בעלי הציע שנזמין אותה לאכול, ואני סירבתי. אך הדחף לעזור הכריע, והוצאתי לה כיסא לעמידה במסדרון; תוך כדי כך התעקשתי לשאול למה אחותה לא פגשה אותה בעצמה. היא ענתה בפשטות: “רציתי להפתיע אותה! היא בהריון ולידה צפויה בקרוב, מאוד קשה לה, אז באתי להיות לה לעזר עם הבייבי.” האזנתי לה, ספקנית לא זכרתי בכלל ששכנתנו בהריון…
כל כמה דקות בדקתי דרך עינית הדלת. האישה ישבה שם בשקט, גב אל הקיר הקר. הזמן עבר, השעה התקרבה לחצות. לבסוף, לא עמדתי בזה: קפצתי מהמיטה, פתחתי דלת במסדרון, אמרתי בקוצר רוח: “די, בואי תיכנסי אלינו לישון.” היא הופתעה ושמחה, ניסתה לסרב, אך התעקשתי הבאתי לה מגבת, חלוק, שלחתי אותה להתקלח ודרשתי שתאכל משהו. לאחר מכן הצעתי לה את חדר האורחים. דאגנית ונדיבה, פעלתי בניגוד לאופיי הקודם.
כתבתי פתק לשכנים: “אצלנו הדודה שלכם. נא לא להפריע לה עד שש בבוקר.”
בשמונה בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. השכן עמד בפתח, מבסוט עד השמיים. מתברר שאשתו ילדה באותו לילה בן! “יש לי בן! לנו, יש בן!” השמחה שלו הציפה אותי מבפנים, ופתאום גם אני הרגשתי חלק מהאושר הזה.
כעבור זמן לא רב, חזרה האם הביתה עם תינוקה, והכרת התודה על שפגשתי בלילה ההוא דודה מן המרחק לא איחרה לבוא. לפעמים כולנו בטוחים שאנו מכירים את עצמנו היטב, שופטים מתווכחים, כועסים, בונים חומות סביבנו. אך באותם רגעים בהם הכעס מתפוגג, מבינים שרק לב פתוח ייתן לנו להרגיש את החיים באמת. אותי לימדה זאת גשר של חסד שסללתי עם אותה אורחת זרה.
