אורחת זרה
בתחילת עידן הסלולר, היינו זוג צעיר שהתחתן לא מזמן. עברנו לדירה חדשה בבניין בתל אביב. הדירות שם היו פשוט מהממות, והעיצוב שלהן היה מדויק ומודרני. הכול מצא חן בעינינו – חוץ מהשכנים בחדר המדרגות. למרות שהייתי צעירה, תמיד הייתי אישה תקיפה, עבדתי במשרה בכירה וכולם כיבדו אותי. אפילו בעלי היה פונה אליי לפעמים בשמי המלא, מנומס ומצחיק.
יום אחד יצאתי מהבית ופגשתי את השכנה החדשה. ניסיתי להיות אדיבה, אבל היא לא אמרה לא “שלום” ולא “להתראות”. נפגעתי והחלטתי שגם אני לא אתאמץ. הפגנתי נתק מוחלט וגישה עקשנית במיוחד.
הגיע מועד חנוכת הבית שלנו. הזמנו את המשפחה והחברים לחגוג יחד. המסיבה נמשכה קצת יותר מהמתוכנן. פתאום השכן דופק בדלת. פתחתי, והוא אומר לי בכעס שהשעה מאוחרת הוא! אומר לי את זה! משהו כמו יום שישי, עשרים לאחת עשרה בלילה! ממש הגזימו בעיניי. עוד אמר, “לאשתי כואב הראש והיא רוצה לישון.”
מאותו יום לא טרחתי אפילו להסתכל לכיוון שלהם, גם אם נפגשנו בכניסה המשותפת. בעלי, לעומתי, המשיך להגיד שלום, ואני, ממש לא. רציתי שהם יבינו איך מתנהגים בנימוס עם אנשים ראויים. היה בי גאווה מוזרה ועקשנות גדולה.
עבר זמן ולא נתקלנו בהם כלל. ואז, ערב אחד כשחזרנו הביתה, פגשנו אישה צעירה עומדת מחוץ לדלת של חדר המדרגות. היא חייכה בהקלה ואמרה: “אני אחותה של שכנתכם, הגעתי מרחוק ואני מחכה להם כבר שלוש שעות. אפשר לעמוד כאן? כל כך קר בחוץ.” באמת הייתה סופה קשה בחוץ. הכנסנו אותה. שאלתי אותה בקול מורה: “את לא מכאן? איפה המזוודות שלך?” היא הסבירה שהשאירה הכול באחסנה בתחנה המרכזית, כי בעלה של אחותה אמור לעזור לה למחרת. “אי אפשר לגרור הכול ככה בסערה הזאת.”
נכנסתי פנימה ואמרתי לבעלי: “אם השכנים לא הגיעו לאסוף קרובה שבאה מרחוק בלילה כזה בטוח היא לא אחותה! אולי זו איזו רמאית, ואנחנו פתחנו לה את הדלת.” הייתי חשדנית ועקשנית.
התחלנו לאכול ארוחת ערב, אבל לא הצלחתי להירגע מהמחשבה על האורחת מאחורי הדלת. בכל כמה דקות בדקתי דרך העינית היא ישבה על כיסא בצניעות, נשענת אל הקיר הקר. לבסוף, בעלי הציע להזמין אותה לאכול איתנו. סירבתי בנחרצות: “לא מכניסים אדם לא מוכר הביתה ככה סתם.” ובכל זאת, הוצאתי לה כיסא. בנוקשות שאלתי: “ולמה אחותך לא באה להיפגש איתך?” היא ענתה בפשטות: “רציתי להפתיע אותה. היא עומדת ללדת וזו תקופה לא קלה לה. באתי לתמוך ולעזור כשהתינוק יוולד.” לא שמתי לב בכלל שהשכנה בהריון.
כל כמה דקות הלכתי לבדוק בעינית. היא חיכתה בסבלנות. בעלי נרדם במהירות, ואני בכלל לא הצלחתי להירדם. נזכרתי כמה קשה להגיע עד לפה בלילה כזה. היא בטח מותשת לחלוטין.
קצת לפני חצות לא יכולתי יותר. קמתי, שמתי חלוק, ופקדתי עליה להיכנס: “זהו, תיכנסי! את תישני אצלנו הלילה.” היא הייתה מופתעת ומבוישת, ניסתה לסרב, אבל לא הסכמתי. נתתי לה מגבת וחלוק, ושלחתי אותה להתקלח. אחר כך התעקשתי שתאכל. סידרתי לה מיטה בחדר האורחים ואיחלתי לה לילה טוב מתוך דאגה אמיתית.
כתבתי פתק לשכנים: “אחותכם אצלנו, נא לא להעיר עד 6:00.”
בשמונה בבוקר נשמע צלצול בדלת. פתחתי, והשכן מחייך כולו נרגש אשתו ילדה בן באותו לילה סוער. “תביני, יש לי בן! לנו יש בן!” הרגשתי התרגשות ושמחה, כאילו אני חלק מהשפע הזה.
האמא והתינוק שבו הביתה, והשכנה שלי לא הפסיקה להודות לי על שהכנסתי את אחותה הביתה באותו לילה חורפי.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מי אנחנו ומבינים את האחרים. אנחנו שופטים, מתווכחים, נעלבים, נלחמים. ואז יש רגע שבו הכעס מתפוגג ואנחנו מבינים שרק עם לב פתוח אפשר באמת להרגיש את החיים. את השיעור הזה העניקה לי אורחת זרה.
