בעלי האהוב עדיין נשוי לאשתו ויש לו ממנה בת.
אני אוהבת מאוד את בעלי. אנחנו יחד כבר מעל שבע שנים ויש לנו בן בן שש. בעלי מבלה הרבה זמן עם הבן שלנו, לוקח אותו לעיתים קרובות למוסך או ליום טיול בטבע. הוא גם דואג לי לפעמים מפתיע אותי בפרחים בלי סיבה או מתכנן לנו ערב רומנטי בתל אביב. אנחנו חיים חיים רגילים משפחה מאושרת.
לא מזמן לקחנו מההורים שלנו הלוואה קטנה וקנינו את הדירה הראשונה שלנו. אני משתדלת להיות עקרת בית טובה, חשוב לי שהבית יהיה נעים, מסודר ושהריח של עוגה טרייה יתפזר בכל הבית. אני עובדת בעבודות לא רשמיות ומרוויחה מספיק כדי שנוכל להתקיים בכבוד. יש לי חלומות גדולים לגבי הנכס הזה אני מתכננת להפוך אותם למציאות בכל דרך.
אני עובדת במכון יופי ויש לי עוד כל מיני עבודות צד. גם בעלי מרוויח יפה. אנחנו לא חיים בפזרנות, אבל כשיש לנו מטרה בין אם זה לקנות משהו או לנסוע לטיול אנחנו מצליחים לשים כסף בצד. רצינו לקנות בית פרטי במושב, אך החלטנו לחכות.
אני נהנית מהחיים והקשר שלנו טוב. הכרנו יחסית מאוחר, אבל אני תמיד אומרת חיכיתי לגבר כזה.
בן הזוג שלי שומר על יחסים טובים עם בתו, עוזר לה כלכלית ומדבר גם עם ההורים של אשתו כי הבת גרה אצלם. מה קרה ביניהם ואיפה היא נמצאת זה אף פעם לא עניין אותי.
לא הבאתי אותו חזרה למשפחה שלו, הוא היה חופשי וחי לבד. אבל מה שמטריד אותי יותר ויותר הוא העובדה שהוא לא התגרש מהמֵשָהי הזו. בעבודה, כששואלים אותי למה אנחנו לא מתחתנים, אני עונה ש”עוד לא הספקנו”. מבחינתי הכל בסדר, ונישואים הם בסך הכל פורמליות.
לאחרונה אמא שלי ביקשה ממני להעמיד בפניו אולטימטום שאם הוא רוצה להישאר איתי עליו להציע לי בקרוב נישואין.
היא אומרת שזה מוזר שהוא נמצא במעמד פורמלי עם אישה אחרת. בעצם, לאישה הזו יש את כל הזכויות, ולי רק חובות ודאגות. למרות שרכשנו ביחד דירה חדשה, מבחינה טכנית היא שייכת לה. איך אפשר לקרוא למבנה משפחתי כזה?
החיים מלמדים אותנו לפעמים שצריך לעמוד על הזכויות שלנו ולא להסתפק במה שיש רק כי אנחנו אוהבים מישהו. אהבה היא בסיס חשוב, אבל גם הכבוד העצמי לא פחות משמעותי. בסופו של דבר אם לא נדע להעריך את עצמנו, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו.
