האהבה האחרונה – אִירִינָה, אין לי כסף! אתמול נתתי לנָטָשָה את כל מה שהיה לי – את הרי יודעת, יש לה שני ילדים! אננה, מזועזעת עד עומק ליבה, הניחה את הטלפון. על הדברים שאמרה לה עכשיו הבת, לא רצתה כלל להיזכר. “למה זה קורה לי? שלושה ילדים אני ובעלי גידלנו, תמיד השתדלנו בשבילם, השקענו והקרבנו הכול. כולם יצאו אנשים מוצלחים – כולם אקדמאים, עם משרות טובות. ובזקנה, אין לי לא רוגע ולא עזרה מאף אחד.” “וואי, וָסִיָה, למה הלכת ממני כל כך מוקדם? איתך היה לי קל יותר!” – פנתה אננה בלבה לבעלה המנוח. ליבה התכווץ בכאב, ידה נשלחה אוטומטית אל הקופסה: “נשארה רק קפסולה אחת, אולי שתיים… אם יִהיה יותר גרוע, לא יהיה מי שיעזור לי. חייבת ללכת לבית מרקחת.” ניסתה לקום, אבל מיד התיישבה חזרה – סחרחורת איומה תקפה אותה. “לא נורא, עוד רגע הכדור ישפיע וזה יעבור.” אך ככל שהזמן חלף, לא השתפר מצבה. אננה הקישה את המספר של הבת הצעירה: “נָטָשָה…” – הספיקה ללחוש. “מאמא, אני בישיבה, אתקשר בהמשך!” הקישה את המספר של הבן: “ילד שלי, לא כל כך טוב לי. נגמרו לי הכדורים. תוכל אולי אחרי העבודה…?” אבל הבן לא נתן לה לסיים. “אמא, אני לא רופא, וגם את לא! תקראי למגן דוד, אל תחכי!” אננה נשמה עמוק. “הוא צודק. אם בעוד חצי שעה לא עובר, אתקשר למד”א.” היא עצמה עיניים והחלה לספור בראש בשקט עד מאה, כדי להירגע קצת. ממרחק, נשמע צליל. טלפון! “שלום?” – ענתה אננה בפה יבש. “אננושקה, שלום! זה פֶּטְיָה! הרגשתי שמשהו לא בסדר, רציתי לשמוע מה שלומך!” “פֶּטְיָה, לא כל כך טוב לי.” “אני כבר מגיע! תוכלי לפתוח לי את הדלת?” “בזמן האחרון הדלת שלי תמיד פתוחה, פֶּטְיָה.” הטלפון נפל מידה. לא היו לה כוחות להרים אותו חזרה. “לא נורא”, חשבה. מול עיניה, כאילו סרט מהעבר – היא נערה צעירה, סטודנטית שנה א’ לכלכלה. ושני בחורים נאים, חניכי בית-ספר לקצינים, עומדים לצידה, כל אחד עם בלון ביד. “מצחיק”, חשבה אז, “כאלה גברים, עם בלונים…” אה, זה היה תשעה במאי! מצעד, חגיגה ברחוב! היא עומדת ביניהם, עם שני הבלונים, בין פֶּטְיָה לוַסִיָה. היא בחרה בוַסִיָה: היה נועז יותר, פֶּטְיָה היה ביישן וסגור. החיים משכו אותם כל אחד למקום אחר – היא ו-וַסִיָה עברו לשירות ליד תל אביב, פֶּטְיָה קיבל הצבה באירופה. אחר כך נפגשו בעיר הולדתם, כשפרשו לגמלאות. פֶּטְיָה נשאר לבדו – בלי אישה, בלי ילדים. היו שואלים – למה? היה עונה בצחוק – “לא הולך לי באהבה, אולי צריך לשחק קלפים במקום…” אננה שמעה קולות זרים, מישהו דיבר. פקחה עיניים: “פֶּטְיָה!” ועל ידו, אולי, רופא מד”א. “אל תדאג, תכף תרגישי טוב יותר. אתה בעלה?” “כן, כן.” הרופא הדריך את פֶּטְיָה מה לעשות. פֶּטְיָה לא עזב אותה – החזיק בידה, עד שהרגישה טוב יותר. “תודה לך, פֶּטְיָה! הרבה יותר טוב.” “יופי! קחי, הנה תה עם לימון.” פֶּטְיָה נשאר, הכין דברים במטבח, טיפל בה, פחד להשאיר אותה לבד. “את יודעת, אניה, אני אהבתי תמיד רק אותך. בגלל זה לא התחתנתי אף פעם.” “פֶּטְיָה, כל חיי אני ו-וַסִיָה חיינו טוב. הוא אהב אותי. אתה אף פעם לא סיפרת לי מה אתה מרגיש, אז לא ידעתי. אבל מה הטעם לדבר, זה עבר, השנים הלכו….” “אניה, בואי נחיה עכשיו יחד באושר, כמה שניתן לנו – החיים עוד לפנינו!” הניחה ראשה על כתפו, חיבקה את ידו – “יאללה, בוא!” וצחקה מאושר. שבוע אחר כך, סוף סוף התקשרה נָטָשָה. “אמא, מה קורה, התקשרת, לא עניתי ואחר כך שכחתי…” “כלום, מאמי, הכול בסדר. אבל אם כבר התקשרת – שלא תהיה מופתעת, אני מתחתנת!” ברקע הייתה דממה, רק נשימותיה וצליל תנועת שפתיים. “אמא, את שפויה? מזמן היו צריכים לרשום לך נוכחות בבית קברות, ואת עם חתונה בראש? ומי בר-המזל?” אננה עצמה עיניים, דמעות זלגו – אבל אמרה בקול יציב: “זאת החלטה שלי בלבד!” וסגרה את הטלפון. פנתה לפֶּטְיָה – “היכון, הם כולם יבואו הערב! מתכוננים להגן על עצמנו!” “נחיה, אל דאגה – אנחנו חזקים!” צחק פֶּטְיָה. בערב הופיעו כולם – אִיגוֹר, אִירִינָה, נָטָשָה. “נו, אמא, תכירי לנו את הדון ז’ואן שלך!” צחק איגור. “למה להכיר? אתם מכירים אותי,” נכנס פֶּטְיָה לסלון. “אני אוהב את אננושקה עוד מהנוער. כשראיתי אותה ככה, שבוע שעבר – הבנתי: אני לא מוותר עליה. הצעתי לה נישואין, והיא נענתה בשמחה.” “תגיד, אתה נורמלי, ליצן זקן? מה זה אהבה בגיל כזה?!” צרחה אירינה. “איזה גיל זה?” ענה פֶּטְיָה בשלווה, “בסך הכול בני שבעים, יש עוד חיים. ואימא שלכם – עדיין יפהפיה!” “אני מבינה,” פנתה נטליה בטון עריכת דין, “שאתה פשוט רוצה לקחת את הדירה של אמא, נכון?” “ילדים, תפסיקו, מה הקשר לדירה שלי? לכולכם יש דירות!” “בכל זאת, בדירה הזאת יש לנו חלק!” הוסיפה נטליה. “אני לא צריך כלום!” ענה פֶּטְיָה, “אבל תפסיקו לפגוע באימא שלכם. תכבדו אותה.” “מי אתה בכלל, שחקן זקן! מי שם אותך פה?”, התעצבן איגור. פֶּטְיָה לא זז, רק עמד וענה לו בעיניים: “אני הבעל של אמא שלכם, תרצו או לא.” “ואנחנו הילדים שלה!”, צעקה אירינה. “ומחר נשים אותך בבית אבות, או נשלח אותך לפסיכיאטר!” הצטרפה נטליה. “זה לא יקרה! אנושקה, מתארגנים, הולכים מפה!” והם יצאו, יד ביד, לא הסתכלו אחורה. לא היה להם אכפת מה אומרים עליהם – הם מאושרים וחופשיים. פנס אחד מאיר להם את הדרך. והילדים עמדו, לא מבינים – איזו אהבה יכולה עוד להיות בגיל שבעים…

Life Lessons