יומן אישי יום ראשון, ירושלים
מגיל צעיר, ראיתי את העולם דרך חוש המישוש, הריח והשמיעה בלבד. מעולם לא ראיתי צבעים או פנים, אבל תמיד הרגשתי את עוקץ האכזריות, אפילו בבית שלי. נולדתי עיוורת למשפחת לוי, שבה היופי היה מעל כל ערך אחר.
שתי אחיותיי, תמר ונעמה, זכו תמיד להערצת כולם בשל עיניהן הבוהקות והחזות המטופחת, בעוד אני הילה הפכתי לנטל, סוד מביש שנשמר מאחורי דלתות סגורות.
אמא שלי נפטרה כשהייתי בת חמש בלבד, ומאז עקבתי אחר השינוי הגמור אצל אבא יוסי. הוא נעשה מריר, כעוס, וקשה במיוחד כלפיי. אפילו את שמי כמעט שלא שמעתי ממנו; הייתי “ההיא” או “הדבר הזה.”
הוא לא רצה שאשתתף בארוחות המשפחתיות או כשמגיעים אורחים. הוא היה בטוח שאני קללה, ואפילו יום הולדתי לא נחשב לאירוע מיוחד.
ביום שבו מלאו לי 21, חוויה שפרקה לגמרי את לבי קרתה. בבוקר אחד, כשהנחתי אצבעותיי על דפי ברייל של ספר ישן, נכנס יוסי לחדר הקטן שלי ובידו חבילה.
“מחר את מתחתנת,” הוא פלט בכעס. קפאתי. לא הבנתי למה. עם מי? “זה עם קבצן מהכותל,” הוא אמר. “את עיוורת והוא עני. מתאים.” חשתי איך הדם עוזב את פניי. רציתי לזעוק, אבל אפילו קול לא יצא ממני. אף פעם לא הייתה לי בחירה.
למחרת נערכה חופה קצרה ומהירה. כמובן, לא ראיתי את פניו, וגם אף אחד לא אמר לי איך הוא נראה. אבא דחף אותי אל גבר בשם רוחם, ואני לקחתי את זרועו כמו רפאים בגוף שלי. אנשים לחשו וצחקו, “העיוורת והקבצן.”
אחרי החופה, יוסי נתן לי שקית בגדים ודחף אותי לעבר רוחם. “הבעיה שלך עכשיו,” הוא אמר וסובב גבו.
רוחם הוביל אותי בשקט בשביל, עד שהגענו לצריף מוזנח בשכונת עוני בירושלים. ריח אדמה רטובה ועשן היה שם.
“זה לא הרבה,” אמר רוחם ברוך, “אבל כאן תרגישי בטוחה.” התיישבתי על מחצלת ישנה, מנסה לעצור את הדמעות. זה חיי עכשיו; עיוורת נשואה לקבצן בצריף של תקווה.
אבל כבר בלילה הראשון הבנתי שמשהו שונה.
רוחם הכין תה בעדינות, נתן לי את מעילו שלו, ושכב על הרצפה ליד הדלת כמו כלב שומר. הוא דיבר איתי, שאל מה הסיפורים שאני אוהבת, מה חלומותיי, אילו מאכלים עושים לי טוב. איש מעולם לא שאל אותי.
הימים הפכו לשבועות. כל בוקר ליוו אותי רוחם אל נחל קדרון, ותיאר לי את השמש, הציפורים והעצים בפיוט כה עשיר עד שבהדרגה הרגשתי שאני רואה אותם דרך קולו. הוא שר לי בזמן שכיבסתי וחלק איתי סיפורי כוכבים וארצות רחוקות. ושוב צחקתי; לראשונה מזה שנים.
הלב שלי התחיל להיפתח, וככל שחלוף הזמן נשביתי באהבה לאיש המסתורי.
יום אחד, התחלתי לשאול, “האם תמיד היית קבצן?” הוא היסס, והשיב: “פעם הייתי אחר.” אבל שתק.
עד יום בו הלכתי לשוק בירושלים לקנות עגבניות, אחרי שהדריך אותי היטב. באמצע הדרך, קולי אחז אותי בגסות. “עיוורת ושפלה!” נשמע. זו הייתה תמר, אחותי. “עוד חיה? עדיין משחקת ברעיית קבצן?” החזקתי מעמד.
“אני מאושרת,” עניתי.
תמר לעגה, “את לא יודעת איך הוא נראה. הוא אפס, בדיוק כמוך.”
ואז לחשה לי: “הוא לא קבצן. רימו אותך, הילה.”
חזרתי רועדת הביתה. בערב, כששב רוחם, דרשתי לדעת: “מי אתה באמת?”
הוא כרע ברך, תפס את ידי, ולחש: “לא רציתי שתגלי כך, אבל איני יכול לשקר עוד.”
ליבי דפק בחוזקה.
“אני לא קבצן. אני בנו של נשיא המדינה.”
העולם שלי הסתחרר. “אני בנו של נשיא המדינה.” חזרתי בכל רגע בינינו: טוב ליבו, כוחו השקט, הסיפורים שלו עכשיו הבנתי. מעולם לא היה קבצן.
יוסי אבא ונשא אותי לא בקבצן, אלא לבן משפחת המלוכה שהסתתר בבגדים ישנים.
התרחקתי ממנו, שואלת, “למה?” הוא ענה ברגש כבד, “חיפשתי מישהי שתאהב אותי, לא את מעמדי או כספי רק אותי. מישהי טהורה. האהבה שלך היא כל מה שביקשתי.”
התרסקתי בין כאב לאהבה. רוחם המשיך, “התחפשתי נמאס לי משידוכים עם נשים שרוצות כבוד, לא אותי. שמעתי על עיוורת שננטשה בבית עקבתי אחרי שבועות, הצעתי לך דרך אביך.”
“ידעתי שתסכים כי רצית להיפטר ממני.”
דמעות זלגו על פניי.
הכאב שבדחייה הופך לאמונה שאפשר למצוא לב כזה בעולם.
“ועכשיו?” שאלתי.
“עכשיו את באה איתי,” הוא חייך, “לבית הנשיא. לשם שייכת.”
ליבי בכה, “אבל אני עיוורת. איך אהיה נשיאה?”
הוא ליטף את ידי, “את כבר נשיאה, הילה.”
בלילה לא הצלחתי להירדם מחשבות התרוצצו: אכזריותו של אבא, אהבתו של רוחם, הפחד מהעתיד.
בבוקר הופיע רכב נשיאותי ליד הצריף. מאבטחים לבושי שחור וזהב קיבלו את פנינו בירושלים. אחזתי בחוזקה בזרועו.
בלשכת הנשיא חיכו קהל גדול, מופתעים מהחזרה, וזועמים מהעיוורת שאיתו. אמו, הגברת הראשונה, צעדה לעברי. אלמלא רוחם, הייתי קורסת.
רוחם הצהיר, “זו אשתי, זו שבחרתי. היא ראתה את נפשי כשאיש לא הצליח.”
הגברת הראשונה עמדתה רגע, ואז חיבקה אותי.
“הילה היא בתי,” אמרה. בקושי החזקתי את עצמי מרוב הקלה. רוחם לחש לי, “אמרתי, את בטוחה.”
בלילה, ישבתי ליד החלון בלשכה, מאזינה לקולות העיר.
חיי התהפכו ביום אחד. אינני עוד “ההיא” שנשכחת בחדר. אני אישה בעלת ערך נשיאה שנבחרה בזכות נפשה.
אף על פי שהרגשתי שלווה, האפילה מדחייתו של יוסי ליוותה אותי. ידעתי שזה לא קל; החצר לוחשת, צוחקת על עיוורת, ויש אויבים קרוב לבית.
לראשונה, לא הרגשתי קטנה הרגשתי חזקה.
למחרת, זומנתי לישיבת הממשלה; חברים הסתכלו בבוז, אבל החזקתי ראשי בגאון. ואז רוחם הכריז:
“לא יינתן לי התפקיד עד שאשתי תהיה מכובדת ונערצת כאן. אם לא אני עוזב איתה.”
תדהמה. פניתי אליו, “תוותר בשבילי?”
הוא הסתכל בכוח בעיניי. “עשיתי זאת פעם. אעשה שוב.”
הגברת הראשונה קמה. “מעתה, הילה אינה רק אשתו. היא נשיאה מבית לוי. מי שיבזה אותה מבזה את המדינה.”
השתיקה הציפתה את החדר. ליבי דפק, אבל כבר לא מפחד.
ידעתי שחיי יבנו מחדש על פי הכללים שלי. אני לא אפס עוד, אלא אישה שמצאה את מקומה. ולא בזכות מראה, אלא בזכות אהבה של אמת.
השמועה על קבלתי כנשיאה התפשטה במהירות.
תחילה התקשו לקבל עיוורת, אבל עם הזמן, גילו את עוצמתי, כבודי, ובעיקר אהבתי לרוחם.
אך החיים בבית הנשיא לא פשוטים. למרות שמצאתי את מקומי, היו ניסיונות רבים, תככים לא חסרו, ויותר מכולם אנשים שראו בי סכנה.
אבל אני, הילה לוי, כבר לא מסרבת לדרך שלי. הפכתי למשהו אחר אדם שבחר באהבה ובאור ולא בפחד ובחשך.
